צ'ה גווארה / אלי רוזן

בעקבות עליית מפלגת "סיריזה" לשלטון ביוון, אנו מפרסמים טקסט ישן של אייל רוזנברג על צ'ה גווארה והמיתוסים שמסובבים סביבו וסביב המהפכה בקובה. עובדות אלה יכולות לתת מקלחת קרה לכל הללו הרואים עצמם "סוציאליסטים" מדינתיים.

צ'ה גווארה היה סטאליניסט

בעוד שדמותו של ארנסטו צ'ה גווארה – על חולצות, על כרזות ועל תויות בירה – ממשיכה להכניס כסף לקפיטליסטים, נדמה כי ישנה תחייה בקרב הצעירים לתפיסה של צ'ה כגיבור אידיאליסטי ולוחם חירות. כת הערצה זו הדביקה, כך נדמה, רדיקלים צעירים רבים, חלקם מחשיבים עצמם כאנארכיסטים.

האמת עלולה להיות קשה לעיכול לרבים. אחרי הכל, כת צ'ה עדיין משמשת לטשטש את אופייה האמיתי של קובה של קסטרו, אחד ממבצריו האחרונים של הסטאליניזם. בעוד שסטאליניסטים מוטים ועמיתיהם–לדרך הטרוצקיסטיים חוגגים את יום–השנה למותו של צ'ה נתבונן אנו באדם האמיתי מאחורי האגדה.

נולד בארגנטינה למשפחה אריסטוקרטית קובנית אשר נקלעה לזמנים קשים אך החזיקה עדיין עושר ניכר, גווארה זכה לנעורים נוחים. כאשר חואן ואווה פרון החלה בעלייתם לשלטון, משתמשים בפופוליזם ופנייה לעובדים ואיכרים לכינון משטר שכלל מאפיינים פאשיסטיים רבים (1944-1952) גווארה היה עדיין נער צעיר. בתקופה זו חסר היה באופן בולט עניין בפוליטיקה ולא הביע דעות בעד או נגד משטר פרון.

האירועים בגואטמלה עתידים היו לשנות זאת. ארבנז, קצין צבא שמאלני, נבחר לנשיא. ב–1952 הלאים את רכוש חברת "יונייתד פרוט" , חברה אמריקנית גדולה אשר החזיקה בבעלותה שטחי אדמה גדולים והייתה בעלת השפעה כלכלית ופוליטית גדולה. הוא החל גם להלאים את אדמתם של החוואים והאיכרים המקומיים הגדולים. גווארה נתפס להתהלבות לגבי ניסוי זה ב-'סוציאליזם' אשר הדביקה את צעירי מעמד הביניים הלטיני–אמריקני. מעט לפני טיול לגואטמלה הוא כתב: "נשבעתי לפני תמונה של החבר הותיק המנוח סטאלין כי לא אשקוט עד שאראה את התמנונים הקפיטליסטיים האלו ממוגרים".

צבא

גווארה היה בגואטמלה כאשר כוח פלישה בגיבוי אמריקני מחץ את משטר ארבנז. הוא הצליח לברוח למקסיקו. כאן הצטרף לקובנים שסביב לפידל קסטרו ואחיו ראול. בנובמבר 1956, צ'ה ו–80 חברים אחרים של תנועת ה–26 ביולי שנוסדה בידי קסטרו נחתו בקובה לבצע מסע גרילה נגד הדיקטטור המגובה ע"י ארה"ב באטיסטה. כאן הוכיח עצמו צ'ה כמנהיג הסמכותני והברוטאלי ביותר מבין מנהיגי הגרילה. למעשה, צ'ה הסתובב סביב בהופכו קבוצות גרילה של מתנדבים לכדי צבא קלאסי, עם משמעת נוקשה והירארכייה. כפי שהוא עצמו כתב: "בשל היעדר המשמעת בקרב האנשים החדשים… היה זה הכרחי לבסס משמעת נוקשה, לארגן פיקוד עליון ולכונן מטה." הוא דרש את עונש המוות עבור מלשינים, מפרי–פקודה, חורשי–רעות ועריקים . הוא עצמו ביצע הוצאות להורג באופן אישי. אכן, ההוצאה הראשונה להורג של מלשין בידי הקסטרואיים בוצעה בידי צ'ה. הוא כתב: "טיפלתי בבעייה בכך שתקעתי בו כדור מאקדח .32 ברקת ימין". בהזדמנות אחרת תכנן לירות בקבוצת אנשי גרילה אשר פתחו בשביתי רעב בשל מזון רע. פידל התערב לעצור בעדו. איש גרילה אחר שהעז לפקפק בצ'ה נשלח בפקודה לקרב ללא נשק!

בצד הדחף לכיוון מיליטריזציה של קבוצות הגרילה, לצ'ה היה תפקיד חשוב נוסף. הוא פעל כמפיץ העיקרי של סטאליניזם בתוך התנועת ה–26 ביולי. הוא פעל פעילות נסתרת לכינון ברית עם ה-'מפלגה הסוציאליסטית העממית' (המפלגה הקומוניסטית הקובנית). עד אותה עת היו מעט מאוד סטאליניסטים בתנועת ה–26 ביולי וקבוצות אנטי–באטיסטה אחרות כמו המנהלה והאנארכיסטים היו אנטי–סטאליניסטים נחרצים. הקומוניסטים היו מאוד בלתי–אהודים בקרב כוחות האנטי–באטיסטה. הם היו שותפים זוטרים של המשטר וגינו בפומבי את התקפותיו הקודמות של קאסטרו על באטיסטה ב–1953. הם הצטרפו באיחור רב למלחמת הגרילה.

עם הניצחון הקסטרואי ב–1959, צ'ה, יחד עם חברו הסטאליניסטי ראול קאסטרו, קיבלו לאחריותם את משימת בניית השליטה המדינתית. צ'ה ערך טיהורים בצבא, הקים מערך שיעורי חינוך–מחדש בתוכו, והיווה את התובע העליון בהוצאות להורג של תומכי באטיסטה, אשר 550 מתוכם נורו בחודשים הראשונים. הוא נתפס כחסר–רחמים באופן קיצוני בידי אלו שראוהו בעבודתו. הריגות אלה של תומכי המשטר הישן, שחלקם היו מעורבים במעשי עינויים ורצח, הורחבו ב–1960 לכלול את אלו במעמד העובד שביקרו את משטר קאסטרו. עיתוניהם של האנארכיסטים והאנארכו–סינדיקליסטים נסגרו ופעילים רבים נזרקו לבית–הסוהר. צ'ה היה מעורב בכך ישירות. פעילות זו נעקבה ב–1962 ע"י הוצאתם אל מחוץ לחוק של הטרוצקיסטים וכליאת פעיליהם. צ'ה אמר: אינך יכול להיות בעד המהפכה ונגד המפלגה הקומוניסטית הקובנית. הוא חזר על השקרים הישנים נגד הטרוצקיסטים כאילו היו הם סוכנים של האימפריאליזם ופרובוקטורים. הוא סייע להקים משטרה חשאית, ושיחק תפקיד מכריע ביצירת ה-'ועדות להגנה על המהפכה', שהיו גופים מקומיים ואזוריים לריגול ושליטה על המוני האוכלוסיה.

עסקת טילים

צ'ה היה החוליה מקשרת העיקרית, ולמעשה הארכיטקט, של היחסים ההולכים ומתהדקים בין קובה וברית המועצות. עסקת הטילים הגרעיניים אשר כמעט הביאה למלחמה גרעינית ב–1962 הונדסה בצד הקובני בידי צ'ה. כאשר הרוסים נסוגו בפני איומי ארה"ב, צ'ה רתח מזעם ואמר כי אם היה הוא אחראי על הטילים, הוא היה יורה אותם!

עד 1963, צ'ה הבין כי הסטאליניזם הרוסי היה בתהליך התמוטטות לאחר ביקור ברוסיה שם ראה את תנאי המחייה של מרבית האנשים, וזאת לאחר ש-'תכנון בסגנון סובייטי' בכלכלה הקובנית קודם לכדי אימוץ על–ידיו. במקום להגיע לביקורת חירותנית כלשהיא של הסטאליניזם, הוא אימץ את הסטאליניזם הסיני. הוא הוקיע את מדיניות ברה"מ של דו–קיום שליו, אשר הכירה בכך שאמריקה הלטינית הייתה החצר האחורית של ארה"ב, והעניקה מעט מאוד או אפס תמיכה לתנועות התנגדות לשליטה האמריקנית. פידל נתפס עתה כאחוז דיבוק להצלת הכלכלה הקובנית, וטען בעצמו בעד ריצוי האמריקנים. אל מול זאת דיבר צ'ה על הרחבת המאבק המזויין לרוחב אמריקה הלטינית, תוך פתיחה במלחמה גרעינית אם יהיה בה צורך כדי להביא לכך!

הריסות

על בסיס זה עזב צ'ה את קובה, אליה לא יחזור לעולם. הוא הלך לקונגו, שם עבד יחד עם צבא השחרור הקונגואי, נתמך בידי הסטליניסטים הסינים. היה זה מסע כושל, וצ'ה הגיע למצב של בידוד, כאשר רוב אנשי חבורתו מתים. למרות זאת, צ'ה עדיין האמין במאבק גרילה המנוהל בידי מיעוט חמוש זעיר. מסע–הפעולה האחרון שלו היה בבוליביה.

גם זה היה כשלון חרוץ. בהתבססו שוב על אסטרטגיות קסטרואיסטיות ישנות, נכשל צ'ה ליצור את הקשר למעמד העובדים התעשייתי. למעמד העובדים הבוליביאני, ובייחוד כורי הבדיל, היה עבר קרוב של מיליטנטיות ומודעות מעמדית. האיכרים, מאידך, ביניהם קיווה צ'ה לחולל התקוממות חמושה, נויחו בידי רפורמות האדמה של 1952. כך, לא היה צ'ה מסוגל להתייחס הן לעובדים והן לאיכרים. המפלגה הקומוניסטית המקומית לא תמכה בו. משולל תמיכה, צ'ה כותר בשיפולי האנדים, נתפס והוצא להורג.

כן, צ'ה היה אמיץ פיזית. כן, הוא הקדיש את עצמו בעקשנות למה שהוא ראה כמהפכה והסוציאליזם. כן, הוא דחה את זכויות–היתר והמותרות שהוענקו למנהיגים אחרים של קובה הקסטרואית, בלקחו משכורת ממוצעת ובעבדו קשה במשרות ממשלתיות שונות. אך מיליטריסטים, פאשיסטים ופאנאטים דתיים רבים חולקים מאפיינים אלו של אומץ והקרבה–עצמית. מראהו המצודד של צ'ה ומות ה-'קדוש' שלו הפכו אותו לסמל, סמל המנוצל כראוי בידי כל אלו הרוצים להרוויח כסף קל במכירת 'שיק' מהפכני.

אך מראה מצודד ואומץ מסווים את מה שצ'ה היה באמת. סמכותן וסטליניסט חסר–רחמים, שהביע הערצה ללאומנים הסמכותניים הפרוניסטיים, צ'ה פעל ככלי מרצון לגוש הסובייטי להפצת השפעתם. אפילו כאשר הסתכסך עם ברה"מ לגבי אפשרות מלחמת גרילה באמריקה הלטינית, עדיין נותר סטאליניסט משוכנע, מלא הערצה לסין ולצפון–קוריאה. לא היו לא כל חילוקי–דעות עם הסובייטים לגבי סוג החברה שרצה: חברה קפיטליסטית–מדינתית, סמכותנית ובירוקרטית, המכוננת בבוז כלפי ההמונים.

ייתכן כי צ'ה נראה כמו טיפוס–האב של מהפכן רומנטי. במציאות הוא היה כלי של גושי הכוח הסטליניסטיים ומצדד במלחמה גרעינית. גישותיו ופעולותיו חושפות אותו כאדם שאינו ידיד להמוני העמלים, יהיו הם עובדים או איכרים.

כמה עובדות על ה-'מהפכה' הקובנית

מעולם לא התרחשה מהפכה ביחסי הייצור בקובה, והניסיון למהפכה של 1959, שהסתיים בעלייתו לשלטון של קסטרו, מנע את התפתחותה לכדי השלמה. קובה הפכה לקפיטליזם מדינתי.

משטר קסטרו נכנס לברית עם המפלגה הקומוניסטית הקובאנית ('מפלגת העם הסוציאליסטית'; החליפה שמות מס' פעמים אחר–כך), אשר מכרה את העובדים בזמן ההתקוממות נגד מאצ'אדו והייתה בברית עם באטיסטה בעת שלטונו.

הבכירים במשטר באטיסטה נותרו בכירים במשטר קסטרו, וראש קונפדרציית האיגודים הנשלטים ע"י המשטר ('קונפדרציית העבודה הקובנית'), לא התחלף עם התחלפות משטר באטיסטה בקסטרו.

עם עליית קבוצת קסטרו לשלטון, אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה מחיצת הקולקטיבים החקלאיים העצמאיים שהתארגנו עם נפילת באטיסטה ע"י קבוצות איכרים במחוז פינאר דל ריו.

למרות שבקובה לא התרחשה מלחמת–אזרחים עקובה מדם, משטר קסטרו 'הצליח' להקטין את היקפי הייצור החקלאי והתעשייתי באופן כה משמעותי שהם נפלו אפילו מתחת לרמות של שנות ה–1950.

משטר קסטרו לקח לעצמו את הקרדיט על הפלת באטיסטה, כאשר למעשה לא היו הם אלא הקש ששבר את גב הגמל, אחת מבין עשרות יוזמות של התקוממות ברחבי האי, כאשר החשובות בהן היו דווקא העירוניות ולא הכפריות (במימון, בגיוס אנשים, באספקת תוצר). אפילו 'תנועת 26 ביולי' לא נשלטה ע"י אנשי הגרילה שלקסטרו ופעלה זמן רב בנפרד מהם, לעיתים בלא קשר בין התנועות.

קסטרו הפך את תנועות ההתנגדות החמושה מתנועה וולנטארית לצבא, בו כל המסרב להישמע להוראות הפיקוד בראשות קסטרו מוצא להורג – וכך גם כל המנסה לעזוב את הצבא.

קסטרו בגד בהסכמי שיתוף–פעולה עם קבוצות התנגדות חמושה אחרות משלו; עם הכרזת המשטר החדש , כל הקבוצות שסירבו להיכנע למרותו של משטר קסטרו פורקו ורבים מחבריהן נשפטו כ-'נגד–מהפכנים' או הורחקו מקובה.

הבורחים ממשטרו של קסטרו לא היו רק בעלי–הון הדואגים לאינטרס הכספי שלהם: מעל חצי מיליון בני–אדם היגרו לפני סגירת אפשרות ההגירה, ובתוכם עשרות אלפי פעילי אנטי–באטיסטה, עובדים ואיכרים, מפחד המשטר החדש, אשר המשיך להחזיק במאסר אלפי פעילי אנטי–באטיסטה.

לאחר שהבטיח לעולם לא לבטל את חופש השביתה, ההתאגדות והפרסום לפני העלייה, כי יבוא קץ למיליטריזם, וכי אין כל כוונה שהממשל הזמני בראשותו יימשך יותר משנתיים, עד לעריכת בחירות, קסטרו וחבריו (זולת מי שלא הלך בתלם ונאסר) חזרו בהם מכל ההבטחות

מעבר להבטחות שהפר, ביטל משטר קסטרו 80 שנה של הישגים חלקיים של העובדים במאבקם נגד מנצליהם: קביעות, חופשת מחלה, 30 ימי חופשה בתשלום בשנה, 4 חגים בתשלום בשנה, שבוע עבודה של 44 שעות עם תשלום על 48 שעות, שכר גבוה פי 1.5/2/3 עבור שעות נוספות, שינויי שעות עבודה בחודשי הקיץ, ועוד ועוד.

חונטת קסטרו מינתה אישית את הנשיא, מושלי המחוזות, ראשי הצבא, וכמובן, ראשי האיגודים המקצועיים.

בשנת 1963 הוכנסו לשימוש גדודי עבודת כפייה; עובדים קובניים אולצו לחתום על חוזים בהם התחייבו לעבוד מספר מסויים של שעות בלא שכר.

כדי לייצר את עצרות התמיכה ה-'ספונטניות' ההמוניות במשטר, כל הפעילות הכלכלית בהוואנה הופסקה, כל בתי–הקפה, התיאטראות ואולמות הקולנוע נסגרו, בכל תחנות השידור הופסק השידור הרגיל לטובת תעמולה לקידום העצרות, כל התחבורה הציבורית אל מחוץ להוואנה הופסקה, כל אמצעי התחבורה הזמינים גויסו לשינוע אנשים לעצרות, ועוד כהנה וכהנה אמצעי 'עידוד'.

בימי באטיסטה מנה הצבא הקובני כ–40,000 איש. תוך מספר חודשים מעליית קסטרו מנה הצבא 500,000, רובם מגוייסים בכפייה או תחת איומים (ז"א חלק גדול מהם עובדים תחת סמכות צבאית).

נכון, בקובה ישנם תשלומי העברה רבים כמדינה בה אין קפיטליזם פרטי, ולה והישגים רבים ומשמעותיים בתחום החינוך, הבריאות והיחסים הבין–גזעיים. אך בסיכומם של דברים קסטרו, צ'ה ויתר אנשי תנועתם כוננו בקובה דיקטטורה (לא 'של הפרולטריון'), שלטון מיעוט על המוני העובדים והאיכרים, אשר בוחרת לה מדיניות. כפי שתנועתו של קסטרו יכולה הייתה להצהיר על היותה ליברלית בלתי–קומוניסטית בתחילת שנות החמישים, והמפלגה הקומוניסטית הקובנית לתמוך בבאטיסטה, כך יכולים היו שני הגופים (שהתאחדו) להחליף את מדיניותם (ולמעשה לא היה אך פסע בין אימוץ קובני של תמיכה אמריקנית, שכן לארה"ב פנה משטר קסטרו לראשונה בבקשה לסיוע, לא לברה"מ ה-'סוציאליסטית') לדבר–מה טוב יותר להמונים. מהפכת 1959 הגיעה לכדי כישלון בהשתלטותו של משטר קסטרו על קובה, ולכן לו היה צ'ה מהפכן, לא היה צריך הוא להרחיק עד לבוליביה כדי לנהל מלחמת גרילה מהפכנית – הוא יכול היה לפעול אצלו בחצר האחורית, נגד המשטר של קסטרו ושלו–עצמו.