על התופעה של עבודות חרטא / דיוויד גרייבר

איור מאת John Riordan

מאנגלית: א. ג. ולדמן – קולקטיב אחדות

דיוויד גרייבר (David Graeber) הוא פרופסור לאנתרופולוגיה, אנרכיסט ופעיל חברתי אמריקני. גרייבר היה פעיל מרכזי בתנועת "Occupy” בארה"ב.

בשנת 1930, ג'ון מיינרד קיינס* חזה שעד סוף המאה תתקדם הטכנולוגיה במידה מספקת כדי שבארצות כמו בריטניה וארצות הברית יתקיים שבוע עבודה בן 15 שעות. ישנן סיבות רבות להאמין שהוא צדק. במונחים טכנולוגיים, אנו די מסוגלים לכך. ובכל זאת זה לא קרה. במקום זאת, הטכנולוגיה גויסה למציאת דרכים כדי לגרום לכולנו לעבוד עוד. כדי להשיג זאת עבודות שהן, למעשה, חסרות כל טעם היו מוכרחות להיווצר. קיימות קבוצות ענק של אנשים, באירופה ובצפון אמריקה בפרט, המעבירים את מלוא חיי העבודה הבוגרים שלהם בביצוע מטלות שהם בסתר חושבים שלא באמת צריכות להיות מבוצעות. הנזק המוסרי והרוחני שנגרם כתוצאה ממצב זה הוא ניכר. זוהי צלקת על גבי נשמתנו הקולקטיבית. אך עדיין, אף אחד למעשה לא מדבר על כך.

מדוע האוטופיה המובטחת של קיינס – לה עדיין חיכו בציפייה בשנות ה-60 – מעולם לא התגשמה? הטענה הסטנדרטית כיום היא שקיינס לא התחשב בגידול האדיר בצרכנות. בהינתן בחירה בין פחות שעות לבין יותר צעצועים ותענוגות, בחרנו באופן קולקטיבי בבחירה השנייה. עניין זה מציג סיפור בעל מוסר השכל חביב, אך אפילו הרהור של רגע מראה שזה לא יכול להיות נכון. כן, חזינו ביצירתו של מגוון אינסופי של עבודות ותעשיות חדשות מאז שנות ה-20, אך למעטים ביותר יש כל קשר עם הייצור וההפצה של סושי, אייפונים או נעלי סניקרס.

אז מהן בדיוק אותן עבודות חדשות? דיווח מהזמן האחרון המנתח את התעסוקה בארה"ב בין השנים 1910 ו-2000 נותן לנו תמונה ברורה (ואני מציין, תמונה המצטיירת בקווים דומים ביותר לזו של בריטניה). במהלך מאה השנים האחרונות, מספר העובדים המועסקים בבית המעביד (domestic servants), בתעשייה ובסקטור החקלאי נפל באופן דרמטי. בו בזמן, מספר ה“עובדים המקצועיים, הניהוליים, עובדי הדת, המכירות והשירותים" גדל פי שלושה, מ"רבע אחד לשלושה רבעים מהתעסוקה הכוללת". במילים אחרות, עבודות פרודוקטיביות, בדיוק כפי שנחזה, עברו במידה רבה אוטומציה ונעלמו (גם אם מתייחסים לעובדים התעשייתים באופן גלובלי, כולל ההמונים העובדים בהודו ובסין, עדיין עובדים מסוג זה אינם אחוז גדול מאוכלוסיית העולם כפי שהיה בעבר).

אך במקום לאפשר הפחתה מסיבית בשעות העבודה ולשחרר את אוכלוסיית העולם ללכת בעקבות הרעיונות, הפרויקטים, החלומות והתענוגות שלהן ושלהם, ראינו את הניפוח של הסקטור האדמיניסטרטיבי אף יותר מסקטור "השירותים", עד וכולל יצירת תעשיות חדשות כמו שירותים פיננסיים או טלמרקטינג, או ההתרחבות חסרת התקדים של סקטורים כמו עריכת דין תאגידית ומסחרית, אדמיניסטרציה אקדמית ובריאותית, משאבי אנוש ויחסי ציבור. ומספרים אלה אף אינם משקפים את כל אותם האנשים שעבודתם היא לספק תמיכה אדמיניסטרטיבית, טכנית או בטחונית לתעשיות הללו, או המגוון הרחב של תעשיות משניות (רוחצי כלבים, משלוחי פיצה 24/7) שקיימות אך ורק כי כל השאר מעבירים כל כך הרבה מזמנם בעבודה בשאר התעשיות.

אלו הן מה שאני מציע לכנות "עבודות חרטא" (bullshit jobs).

זה נראה כאילו שמישהו אי שם ממציא עבודות חסרות טעם רק כדי שאנו נמשיך לעבוד. ובנקודה זו בדיוק מונחת התעלומה. תחת הקפיטליזם, זהו בדיוק מה שלא אמור לקרות. כמובן, במדינות הסוציאליסטיות הישנות והבלתי יעילות כמו ברית המועצות, שבהן תעסוקה נחשבה הן לזכות והן לחובה מקודשת, המערכת המציאה כמה עבודות שהיא רק הייתה צריכה (זוהי הסיבה שבחנויות כלבו סובייטים הזדקקו ל-3 פקידים כדי למכור חתיכת בשר). אך כמובן, זהו בדיוק סוג הבעיה שתחרות בשוק אמורה לפתור. על פי התאוריה הכלכלית, לפחות, הדבר האחרון שפירמה המחפשת רווח תעשה הוא לשלם כסף לעובדים שהיא לא באמת צריכה להעסיק. ולמרות זאת, איכשהו זה עדיין קורה.

בזמן שחברות עסוקות בקיצוצים חסרי רחמים, הפיטורים וההתייעלויות באופן קבוע נוחתים על אותו מעמד של אנשים שבאמת עושים, מזיזים מתקנים ומתחזקים דברים; דרך איזושהי אלכמיה מוזרה שאף אחד איננו מסוגל להסביר, מספר עובדי המשרד (paper pushers) הולך וגדל, ועוד ועוד עובדים מוצאים את עצמם, בדומה למעשה לעובדים הסובייטים, עובדים שבועות של 40 או אפילו 50 שעות על הנייר, אך בפועל יותר כמו 15 השעות שקיינס חזה, כיוון ששאר זמנם מוצא על ארגון והשתתפות בסמינרי מוטיבציה, עדכון הפרופילים שלהם בפייסבוק או הורדת סדרות טלוויזיה.

התשובה בבירור איננה כלכלית: היא מוסרית ופוליטית. המעמד השליט הבין שאוכלוסיה שמחה ופרודוקטיבית עם זמן חופשי בידיים היא סכנה חמורה (תחשבו על מה שהתחיל לקרות כאשר זה אך התחיל להתקרב לכך בשנות ה-60). ומנגד, התחושה שעבודה היא בפני עצמה ערך מוסרי, ושלכל מי שאינם מוכנים להכניע את עצמם למשטר עבודה אינטנסיבי כלשהו למרבית שעות הערות שלהם לא מגיע דבר, נוחה באופן יוצא מהכלל עבורם.

פעם, כאשר הרהרתי בצמיחה הנראית כמעט אינסופית בסוגי האחריות האדמיניסטרטיבית במחלקות האקדמיות הבריטיות, חשבתי על על חיזיון אפשרי אחד לגיהנום. הגיהנום הוא אוסף של אינדיבידואלים שמבלים את מרבית זמנם בעבודה על מטלה שהם אינם אוהבים ואינם טובים בה במיוחד. נאמר שהם הועסקו כיוון שהם היו בוני ארונות מעולים, ואז גילו שהם מצופים להעביר חלק גדול מזמנם בטיגון דגים. אף המטלה עצמה לא באמת חייבת להיעשות – לפחות, יש מספר מוגבל מאוד של דגים שצריכים להיות מטוגנים. ועדיין, הם כולם נעשים אחוזי אובססיה וכעס למחשבה שכמה מהקולגות שלהם עשויים לבלות חלק גדול יותר מזמנם בבניית ארונות, ולא עושים את חלקם ההוגן בטיגון הדגים, כך שתוך זמן קצר ישנה ערימה אינסופית של דגים מבושלים רע וחסרי תועלת הנערמים בכל מקום, וזה כל מה שכולם עושים.

אני חושב שזהו דווקא תיאור די מדויק של הדינמיקות המוסריות של הכלכלה שלנו.

*

אני מבין כמובן שכל טענה כזו תיתקל בהתנגדויות מיידיות: “מי אתה שתאמר אילו עבודות הן באמת 'לא הכרחיות'? מה בכלל הכרחי? אתה פרופסור לאנתרופולוגיה, מה ה'צורך' בכך?” (ואמנם קוראי צהובונים רבים ייסתכלו על קיומה של עבודתי כהגדרה עצמה של הוצאה חברתית בזבזנית). וברמה מסוימת, זה ללא ספק נכון. לא יכול להיות כל מדד אובייקטיבי של ערך חברתי.

אני לא אעז לומר למי שמשוכנע שהוא עושה תרומה משמעותית לעולם, שבפועל – הוא לא. אך מה עם אותם האנשים שבעצמם משוכנעים שהעבודות שלהם חסרות כל משמעות? לפני זמן לא רב חזרתי לקשר עם חבר מבית הספר שלא ראיתי מאז גיל 12. נדהמתי לגלות שבינתיים הוא נעשה ראשית למשורר, ואז לזמר מוביל בלהקת אינדי רוק. שמעתי כמה משיריו ברדיו מבלי שהיה לי מושג שהזמר הוא מישהו שהכרתי. הוא היה ללא ספק מבריק, חדשני, ועבודתו בהחלט שיפרה והאירה על חייהם של אנשים בכל העולם. ואולם, לאחר מספר אלבומים לא מוצלחים, הוא איבד את החוזה שלו, ותחת עול החובות ותינוקת חדשה, הוא גמר, כדבריו, “בלקיחת ברירת המחדל של אנשים חסרי כיוון כה רבים: לימודי משפטים". כעת הוא עורך דין תאגידי העובד בפירמה ניו יורקית חשובה. הוא היה הראשון להודות שהעבודה שלו הייתה חסרת כל חשיבות, לא תרמה דבר לעולם, ועל פי הערכתו שלו, לא באמת צריכה להתקיים.

ישנן שאלות רבות שניתן לשאול כאן, החל מזו: מה זה אומר על החברה שלנו שנראה שהיא מייצרת ביקוש מוגבל ביותר למשוררים-מוזיקאים מוכשרים, אך כפי הנראה ביקוש בלתי נגמר למומחים במשפט תאגידי? (תשובה: אם 1% מכל האוכלוסיה שולט במרבית העושר הנזיל, מה שאנו מכנים "השוק" משקף את מה שהם חושבים לשימושי או לחשוב, ולא כל השאר.) אך מעבר לכך, זה מראה שמרבית האנשים בעבודות הללו בסופו של דבר מודעים לכך. למעשה, אני לא בטוח שאי פעם פגשתי עורך דין תאגידי שלא חשב שהעבודה שלו הייתה חרטא. אותו הדבר לגבי כל התעשיות שתוארו לעיל. ישנו מעמד שלם של מומחים בשכר, שאם תפגשו בהם במסיבות ותודו שאתם עושים משהו שעשוי להיחשב למעניין (אנתרופולוג, למשל), ירצו להימנע לחלוטין אפילו מלדון בעבודתם. תנו להם כמה משקאות, והם יחלו לפלוט נאומי תוכחה כועסים על כמה חסרת טעם ומטופשת העבודה שלהם באמת.

זוהי אלימות פסיכולוגית מעמיקה. כיצד ניתן כלל להתחיל לדבר על כבוד (dignity) בעבודה כאשר אנשים מרגישים בסתר שעבודתם לא צריכה להתקיים? איך זה יכול שלא ליצור תחושה של כעס עמוק ותרעומת. אך זוהי הגאונות יוצאת הדופן של החברה שלנו ששליטיה מצאו דרך, כפי שבמקרה של מטגני הדגים, לוודא שהכעס מופנה בדיוק כלפי אלו שבאמת יוצא להם לעשות עבודה משמעותית. לדוגמא: נראה כי קיים חוק כללי בחברה שלנו, לפיו ככל שעבודה מסויימת תורמת לאנשים אחרים בצורה ברורה יותר, כך התשלום שניתן לצפות לקבל ממנה ייפחת. שוב, קשה למצוא מדד אובייקטיבי, אך דרך פשוטה אחת לקבל תחושה היא לשאול: מה היה קורה אילו מעמד שלם זה של אנשים היה פשוט נעלם? תאמרו מה שתאמרו על אחיות ואחים, עובדי זבל או מכונאים, ברור שאילו הם היו נעלמים במסך עשן, התוצאות היו מיידיות וקטסטרופליות. עולם ללא מורים או עובדי נמל יהיה במהרה בבעיה, ואפילו עולם ללא כותבי מדע בדיוני או מוזיקאי סקא יהיה מקום פחות טוב. אין זה ברור לגמרי איך תסבול האנושות אילו כל מנכ"לי קרנות ההשקעות הפרטיות, הלוביסטים, אקטוארים, טלמרקטרים או יועצים משפטיים ייעלמו באופן דומה. (רבים חושדים שהעולם עשוי להשתפר באופן ניכר). מלבד חופן משווק היטב של יוצאים מן הכלל (רופאים), החוק ממשיך להתקיים ולחול במידה מפתיעה.

באופן אף יותר פרוורטי, נראה שישנו מובן רחב שבו זוהי הצורה שבה הדברים צריכים להיות. זוהי אחת מנקודות הכוח הסודיות של הפופוליזם הימני. ניתן לראות זאת כאשר הצהובונים משלהבים גלי תרעומת כנגד עובדי הרכבת על ששיתקו את לונדון במהלך סכסוכי עבודה: עצם העובדה שעובדי הרכבת מסוגלים לשתק את לונדון מראה שעבודתם היא למעשה חיונית, אך נראה שזהו בדיוק מה שמעצבן אחרים. זה אפילו ברור יותר בארה"ב, היכן שהרפובליקנים זכו להצלחה כבירה בגיוס תרעומת ציבורית כנגד מורי בתי הספר ועובדי תעשיית הרכב (ולא, חשוב לציין, כנגד האדמיניסטרטורים של בתי הספר או מנהלי תעשיית הרכב שבאמת גורמים לבעיות) בשל משכורותיהם המנופחות לכאורה ותנאיהם. נדמה כאילו נאמר להם: “אבל יוצא לכם ללמד ילדים! או לייצר מכוניות! יוצא לכם לעבוד בעבודות אמיתיות! ובנוסף לכל זה יש לכם את החוצפה לצפות לפנסיות וביטוחי בריאות של מעמד הביניים?”

אילו מישהו היה מתכנן משטר עבודה המותאם בצורה מושלמת לשימור הכוח של ההון הפיננסי, קשה לראות כיצד היה ניתן לבצע עבודה טובה יותר. עובדים אמיתיים ופרודוקטיביים נסחטים ומנוצלים ללא רחם. השאר מתחלקים בין השכבה מושלטת הטרור והשנואה אוניברסלית של חסרי העבודה, ושכבה גדולה עוד יותר של אנשים שבפשטות מקבלים תשלום כדי לא לעשות דבר, בעמדות המתוכננות לגרום להם להזדהות עם נקודות המבט והתודעה של המעמד השליט (מנהלים, אדמיניסטרטורים וכו') – ובייחוד התגלויותיו הפיננסיות – אך, בו בזמן, מטפחים בקרבם טינה כנגד כל מי שלעבודתו יש ערך חברתי ברור ובלתי ניתן להכחשה. כמובן, המערכת מעולם לא תוכננה ביודעין. היא תוצר של כמעט מאה שנים של ניסוי וטעייה. אך זהו ההסבר היחיד למה, למרות כל יכולותינו הטכנולוגיות, אנו לא כולנו עובדים 3-4 שעות ביום.

* ג'ון מיינרד קיינס (1883-1946) היה כלכלן בריטי מודרני. קיינס טען שיש צורך בהתערבות אקטיבית ומתמשכת של המדינה בכלכלה כדי לשמור על מצב של צמיחה כלכלית. – המתרגם