בעיית השיטה \ ז'אן-פול סארטר

10974298_972252326133286_7305749571560936415_o
עקב ההתגברות של תפישות מרקסיסטיות בקרב חברי השמאל, איננו יכולים שלא לפרסם את אזהרתו של ז'אן פול סארטר. סארטר עצמו היה מרקסיסט אך בשנותיו המאוחרות ביקר את התפישה הזו בחריפות. הוא לא פסל את מרקס ואת חלק מעבודותיו, אך כן ראה במרקסיסטים סכנה רבה. החלק הזה מתוך המסה "בעיית השיטה" מצביע היטב על הסכנה החבויה בתוך השיטה המרקסיסטית. כאמור, סארטר עצמו היה מרקסיסט, אך בשנותיו המאוחרות ביקר תפישה זו בחריפות ושינה את דעותיו לכיוון האקזיסטנציאליזם, ההומניזם והאנרכיזם.

מטרת הפורמליזם המרקסיסטי – חיסול. השיטה (המרקסיסטית) שווה לטרור בגלל עקשנותה לא להכיר את השונה, מטרתה היא היטמעות טוטלית, המושגת במינימום תנאים. אין מדובר כאן באינטגרציה של השונה תוך כדי מתן עצמאות יחסית, אלא בחיסולו. אם כך, חתירה מתמדת לאחידות רעיונית משתקפת בפרקטיקת ההתאחדות (אוניפיקציה) שהביורוקרטיה המרקסיסטית יישמה לאחר מכן בפועל. החלטיות נוקשה בתחום התיאורטי מעלה חשד בדיוק כמו שאישים ספציפיים מעלים חשדות בחיים הריאליים. בשביל המרקסיסטים המודרניים חשיבה פירושה חשיבה בצורה אבסולוטית, ולכן הפרטים לרוב נרמסים בידי הכלל. פירושו של דבר הוא שהם מנסים למסד תיאוריות מופשטות, משל היו תורה בסיסית וקונקרטית.

ז'אן-פול סארטר

 

חמש שנים של פעילות לארגון "אחדות"!

אנו שמחות להודיע שמאז הקמתו של הארגון האנרכו-קומוניסטי "אחדות" עברו כבר חמש שנים. ארגוננו הוא הארגון האנרכיסטי הראשון בפלסטין הכבושה (לפחות בשטחי 67) ועד היום ממשיך להיות היחיד מזרם האנרכיזם החברתי בארץ. בתקופה הזו הצלחנו להתגבש למספר קבוצות ברחבי הארץ ולהטמיע שיח אנטי-מדינתי וחירותני בקרב הציבור, ובמיוחד אצל אנשי השמאל. אך עוד דרך ארוקה יש לפנינו, ואנו נמשיך לצעוד בה עד ליעד הסופי – הפלת המשטר הציוני והשתתפות במהפכה החברתית הכלל-פלסטינית והכלל-מזרח-תיכונית לשם כינון חברה חדשה, חירותנית ושיתופית! כן למלחמת מעמדות! כן למאבק נגד הכיבוש! כן לשוויון, חירות וסולידריות!

3

צ'ה גווארה / אייל רוזנברג

imagesבעקבות עליית מפלגת "סיריזה" לשלטון ביוון, אנו מפרסמים טקסט ישן של אייל רוזנברג על צ'ה גווארה והמיתוסים שמסובבים סביבו וסביב המהפכה בקובה. עובדות אלה יכולות לתת מקלחת קרה לכל הללו הרואים עצמם "סוציאליסטים" מדינתיים.

צ'ה גווארה היה סטאליניסט

בעוד שדמותו של ארנסטו צ'ה גווארה - על חולצות, על כרזות ועל תויות בירה - ממשיכה להכניס כסף לקפיטליסטים, נדמה כי ישנה תחייה בקרב הצעירים לתפיסה של צ'ה כגיבור אידיאליסטי ולוחם חירות. כת הערצה זו הדביקה, כך נדמה, רדיקלים צעירים רבים, חלקם מחשיבים עצמם כאנארכיסטים.

האמת עלולה להיות קשה לעיכול לרבים. אחרי הכל, כת צ'ה עדיין משמשת לטשטש את אופייה האמיתי של קובה של קסטרו, אחד ממבצריו האחרונים של הסטאליניזם. בעוד שסטאליניסטים מוטים ועמיתיהם-לדרך הטרוצקיסטיים חוגגים את יום-השנה למותו של צ'ה נתבונן אנו באדם האמיתי מאחורי האגדה.

נולד בארגנטינה למשפחה אריסטוקרטית קובנית אשר נקלעה לזמנים קשים אך החזיקה עדיין עושר ניכר, גווארה זכה לנעורים נוחים. כאשר חואן ואווה פרון החלה בעלייתם לשלטון, משתמשים בפופוליזם ופנייה לעובדים ואיכרים לכינון משטר שכלל מאפיינים פאשיסטיים רבים (1944-1952) גווארה היה עדיין נער צעיר. בתקופה זו חסר היה באופן בולט עניין בפוליטיקה ולא הביע דעות בעד או נגד משטר פרון.

האירועים בגואטמלה עתידים היו לשנות זאת. ארבנז, קצין צבא שמאלני, נבחר לנשיא. ב-1952 הלאים את רכוש חברת "יונייתד פרוט" , חברה אמריקנית גדולה אשר החזיקה בבעלותה שטחי אדמה גדולים והייתה בעלת השפעה כלכלית ופוליטית גדולה. הוא החל גם להלאים את אדמתם של החוואים והאיכרים המקומיים הגדולים. גווארה נתפס להתהלבות לגבי ניסוי זה ב-'סוציאליזם' אשר הדביקה את צעירי מעמד הביניים הלטיני-אמריקני. מעט לפני טיול לגואטמלה הוא כתב: "נשבעתי לפני תמונה של החבר הותיק המנוח סטאלין כי לא אשקוט עד שאראה את התמנונים הקפיטליסטיים האלו ממוגרים".

צבא

גווארה היה בגואטמלה כאשר כוח פלישה בגיבוי אמריקני מחץ את משטר ארבנז. הוא הצליח לברוח למקסיקו. כאן הצטרף לקובנים שסביב לפידל קסטרו ואחיו ראול. בנובמבר 1956, צ'ה ו-80 חברים אחרים של תנועת ה-26 ביולי שנוסדה בידי קסטרו נחתו בקובה לבצע מסע גרילה נגד הדיקטטור המגובה ע"י ארה"ב באטיסטה. כאן הוכיח עצמו צ'ה כמנהיג הסמכותני והברוטאלי ביותר מבין מנהיגי הגרילה. למעשה, צ'ה הסתובב סביב בהופכו קבוצות גרילה של מתנדבים לכדי צבא קלאסי, עם משמעת נוקשה והירארכייה. כפי שהוא עצמו כתב: "בשל היעדר המשמעת בקרב האנשים החדשיםהיה זה הכרחי לבסס משמעת נוקשה, לארגן פיקוד עליון ולכונן מטה." הוא דרש את עונש המוות עבור מלשינים, מפרי-פקודה, חורשי-רעות ועריקים . הוא עצמו ביצע הוצאות להורג באופן אישי. אכן, ההוצאה הראשונה להורג של מלשין בידי הקסטרואיים בוצעה בידי צ'ה. הוא כתב: "טיפלתי בבעייה בכך שתקעתי בו כדור מאקדח .32 ברקת ימין". בהזדמנות אחרת תכנן לירות בקבוצת אנשי גרילה אשר פתחו בשביתי רעב בשל מזון רע. פידל התערב לעצור בעדו. איש גרילה אחר שהעז לפקפק בצ'ה נשלח בפקודה לקרב ללא נשק!

בצד הדחף לכיוון מיליטריזציה של קבוצות הגרילה, לצ'ה היה תפקיד חשוב נוסף. הוא פעל כמפיץ העיקרי של סטאליניזם בתוך התנועת ה-26 ביולי. הוא פעל פעילות נסתרת לכינון ברית עם ה-'מפלגה הסוציאליסטית העממית' (המפלגה הקומוניסטית הקובנית). עד אותה עת היו מעט מאוד סטאליניסטים בתנועת ה-26 ביולי וקבוצות אנטי-באטיסטה אחרות כמו המנהלה והאנארכיסטים היו אנטי-סטאליניסטים נחרצים. הקומוניסטים היו מאוד בלתי-אהודים בקרב כוחות האנטי-באטיסטה. הם היו שותפים זוטרים של המשטר וגינו בפומבי את התקפותיו הקודמות של קאסטרו על באטיסטה ב-1953. הם הצטרפו באיחור רב למלחמת הגרילה.

עם הניצחון הקסטרואי ב-1959, צ'ה, יחד עם חברו הסטאליניסטי ראול קאסטרו, קיבלו לאחריותם את משימת בניית השליטה המדינתית. צ'ה ערך טיהורים בצבא, הקים מערך שיעורי חינוך-מחדש בתוכו, והיווה את התובע העליון בהוצאות להורג של תומכי באטיסטה, אשר 550 מתוכם נורו בחודשים הראשונים. הוא נתפס כחסר-רחמים באופן קיצוני בידי אלו שראוהו בעבודתו. הריגות אלה של תומכי המשטר הישן, שחלקם היו מעורבים במעשי עינויים ורצח, הורחבו ב-1960 לכלול את אלו במעמד העובד שביקרו את משטר קאסטרו. עיתוניהם של האנארכיסטים והאנארכו-סינדיקליסטים נסגרו ופעילים רבים נזרקו לבית-הסוהר. צ'ה היה מעורב בכך ישירות. פעילות זו נעקבה ב-1962 ע"י הוצאתם אל מחוץ לחוק של הטרוצקיסטים וכליאת פעיליהם. צ'ה אמר: אינך יכול להיות בעד המהפכה ונגד המפלגה הקומוניסטית הקובנית. הוא חזר על השקרים הישנים נגד הטרוצקיסטים כאילו היו הם סוכנים של האימפריאליזם ופרובוקטורים. הוא סייע להקים משטרה חשאית, ושיחק תפקיד מכריע ביצירת ה-'ועדות להגנה על המהפכה', שהיו גופים מקומיים ואזוריים לריגול ושליטה על המוני האוכלוסיה.

עסקת טילים

צ'ה היה החוליה מקשרת העיקרית, ולמעשה הארכיטקט, של היחסים ההולכים ומתהדקים בין קובה וברית המועצות. עסקת הטילים הגרעיניים אשר כמעט הביאה למלחמה גרעינית ב-1962 הונדסה בצד הקובני בידי צ'ה. כאשר הרוסים נסוגו בפני איומי ארה"ב, צ'ה רתח מזעם ואמר כי אם היה הוא אחראי על הטילים, הוא היה יורה אותם!

עד 1963, צ'ה הבין כי הסטאליניזם הרוסי היה בתהליך התמוטטות לאחר ביקור ברוסיה שם ראה את תנאי המחייה של מרבית האנשים, וזאת לאחר ש-'תכנון בסגנון סובייטי' בכלכלה הקובנית קודם לכדי אימוץ על-ידיו. במקום להגיע לביקורת חירותנית כלשהיא של הסטאליניזם, הוא אימץ את הסטאליניזם הסיני. הוא הוקיע את מדיניות ברה"מ של דו-קיום שליו, אשר הכירה בכך שאמריקה הלטינית הייתה החצר האחורית של ארה"ב, והעניקה מעט מאוד או אפס תמיכה לתנועות התנגדות לשליטה האמריקנית. פידל נתפס עתה כאחוז דיבוק להצלת הכלכלה הקובנית, וטען בעצמו בעד ריצוי האמריקנים. אל מול זאת דיבר צ'ה על הרחבת המאבק המזויין לרוחב אמריקה הלטינית, תוך פתיחה במלחמה גרעינית אם יהיה בה צורך כדי להביא לכך!

הריסות

על בסיס זה עזב צ'ה את קובה, אליה לא יחזור לעולם. הוא הלך לקונגו, שם עבד יחד עם צבא השחרור הקונגואי, נתמך בידי הסטליניסטים הסינים. היה זה מסע כושל, וצ'ה הגיע למצב של בידוד, כאשר רוב אנשי חבורתו מתים. למרות זאת, צ'ה עדיין האמין במאבק גרילה המנוהל בידי מיעוט חמוש זעיר. מסע-הפעולה האחרון שלו היה בבוליביה.

גם זה היה כשלון חרוץ. בהתבססו שוב על אסטרטגיות קסטרואיסטיות ישנות, נכשל צ'ה ליצור את הקשר למעמד העובדים התעשייתי. למעמד העובדים הבוליביאני, ובייחוד כורי הבדיל, היה עבר קרוב של מיליטנטיות ומודעות מעמדית. האיכרים, מאידך, ביניהם קיווה צ'ה לחולל התקוממות חמושה, נויחו בידי רפורמות האדמה של 1952. כך, לא היה צ'ה מסוגל להתייחס הן לעובדים והן לאיכרים. המפלגה הקומוניסטית המקומית לא תמכה בו. משולל תמיכה, צ'ה כותר בשיפולי האנדים, נתפס והוצא להורג.

כן, צ'ה היה אמיץ פיזית. כן, הוא הקדיש את עצמו בעקשנות למה שהוא ראה כמהפכה והסוציאליזם. כן, הוא דחה את זכויות-היתר והמותרות שהוענקו למנהיגים אחרים של קובה הקסטרואית, בלקחו משכורת ממוצעת ובעבדו קשה במשרות ממשלתיות שונות. אך מיליטריסטים, פאשיסטים ופאנאטים דתיים רבים חולקים מאפיינים אלו של אומץ והקרבה-עצמית. מראהו המצודד של צ'ה ומות ה-'קדוש' שלו הפכו אותו לסמל, סמל המנוצל כראוי בידי כל אלו הרוצים להרוויח כסף קל במכירת 'שיק' מהפכני.

אך מראה מצודד ואומץ מסווים את מה שצ'ה היה באמת. סמכותן וסטליניסט חסר-רחמים, שהביע הערצה ללאומנים הסמכותניים הפרוניסטיים, צ'ה פעל ככלי מרצון לגוש הסובייטי להפצת השפעתם. אפילו כאשר הסתכסך עם ברה"מ לגבי אפשרות מלחמת גרילה באמריקה הלטינית, עדיין נותר סטאליניסט משוכנע, מלא הערצה לסין ולצפון-קוריאה. לא היו לא כל חילוקי-דעות עם הסובייטים לגבי סוג החברה שרצה: חברה קפיטליסטית-מדינתית, סמכותנית ובירוקרטית, המכוננת בבוז כלפי ההמונים.

ייתכן כי צ'ה נראה כמו טיפוס-האב של מהפכן רומנטי. במציאות הוא היה כלי של גושי הכוח הסטליניסטיים ומצדד במלחמה גרעינית. גישותיו ופעולותיו חושפות אותו כאדם שאינו ידיד להמוני העמלים, יהיו הם עובדים או איכרים.

כמה עובדות על ה-'מהפכה' הקובנית

מעולם לא התרחשה מהפכה ביחסי הייצור בקובה, והניסיון למהפכה של 1959, שהסתיים בעלייתו לשלטון של קסטרו, מנע את התפתחותה לכדי השלמה. קובה הפכה לקפיטליזם מדינתי.

משטר קסטרו נכנס לברית עם המפלגה הקומוניסטית הקובאנית ('מפלגת העם הסוציאליסטית'; החליפה שמות מס' פעמים אחר-כך), אשר מכרה את העובדים בזמן ההתקוממות נגד מאצ'אדו והייתה בברית עם באטיסטה בעת שלטונו.

הבכירים במשטר באטיסטה נותרו בכירים במשטר קסטרו, וראש קונפדרציית האיגודים הנשלטים ע"י המשטר ('קונפדרציית העבודה הקובנית'), לא התחלף עם התחלפות משטר באטיסטה בקסטרו.

עם עליית קבוצת קסטרו לשלטון, אחת מפעולותיהם הראשונות הייתה מחיצת הקולקטיבים החקלאיים העצמאיים שהתארגנו עם נפילת באטיסטה ע"י קבוצות איכרים במחוז פינאר דל ריו.

למרות שבקובה לא התרחשה מלחמת-אזרחים עקובה מדם, משטר קסטרו 'הצליח' להקטין את היקפי הייצור החקלאי והתעשייתי באופן כה משמעותי שהם נפלו אפילו מתחת לרמות של שנות ה-1950.

משטר קסטרו לקח לעצמו את הקרדיט על הפלת באטיסטה, כאשר למעשה לא היו הם אלא הקש ששבר את גב הגמל, אחת מבין עשרות יוזמות של התקוממות ברחבי האי, כאשר החשובות בהן היו דווקא העירוניות ולא הכפריות (במימון, בגיוס אנשים, באספקת תוצר). אפילו 'תנועת 26 ביולי' לא נשלטה ע"י אנשי הגרילה שלקסטרו ופעלה זמן רב בנפרד מהם, לעיתים בלא קשר בין התנועות.

קסטרו הפך את תנועות ההתנגדות החמושה מתנועה וולנטארית לצבא, בו כל המסרב להישמע להוראות הפיקוד בראשות קסטרו מוצא להורג - וכך גם כל המנסה לעזוב את הצבא.

קסטרו בגד בהסכמי שיתוף-פעולה עם קבוצות התנגדות חמושה אחרות משלו; עם הכרזת המשטר החדש , כל הקבוצות שסירבו להיכנע למרותו של משטר קסטרו פורקו ורבים מחבריהן נשפטו כ-'נגד-מהפכנים' או הורחקו מקובה.

הבורחים ממשטרו של קסטרו לא היו רק בעלי-הון הדואגים לאינטרס הכספי שלהם: מעל חצי מיליון בני-אדם היגרו לפני סגירת אפשרות ההגירה, ובתוכם עשרות אלפי פעילי אנטי-באטיסטה, עובדים ואיכרים, מפחד המשטר החדש, אשר המשיך להחזיק במאסר אלפי פעילי אנטי-באטיסטה.

לאחר שהבטיח לעולם לא לבטל את חופש השביתה, ההתאגדות והפרסום לפני העלייה, כי יבוא קץ למיליטריזם, וכי אין כל כוונה שהממשל הזמני בראשותו יימשך יותר משנתיים, עד לעריכת בחירות, קסטרו וחבריו (זולת מי שלא הלך בתלם ונאסר) חזרו בהם מכל ההבטחות

מעבר להבטחות שהפר, ביטל משטר קסטרו 80 שנה של הישגים חלקיים של העובדים במאבקם נגד מנצליהם: קביעות, חופשת מחלה, 30 ימי חופשה בתשלום בשנה, 4 חגים בתשלום בשנה, שבוע עבודה של 44 שעות עם תשלום על 48 שעות, שכר גבוה פי 1.5/2/3 עבור שעות נוספות, שינויי שעות עבודה בחודשי הקיץ, ועוד ועוד.

חונטת קסטרו מינתה אישית את הנשיא, מושלי המחוזות, ראשי הצבא, וכמובן, ראשי האיגודים המקצועיים.

בשנת 1963 הוכנסו לשימוש גדודי עבודת כפייה; עובדים קובניים אולצו לחתום על חוזים בהם התחייבו לעבוד מספר מסויים של שעות בלא שכר.

כדי לייצר את עצרות התמיכה ה-'ספונטניות' ההמוניות במשטר, כל הפעילות הכלכלית בהוואנה הופסקה, כל בתי-הקפה, התיאטראות ואולמות הקולנוע נסגרו, בכל תחנות השידור הופסק השידור הרגיל לטובת תעמולה לקידום העצרות, כל התחבורה הציבורית אל מחוץ להוואנה הופסקה, כל אמצעי התחבורה הזמינים גויסו לשינוע אנשים לעצרות, ועוד כהנה וכהנה אמצעי 'עידוד'.

בימי באטיסטה מנה הצבא הקובני כ-40,000 איש. תוך מספר חודשים מעליית קסטרו מנה הצבא 500,000, רובם מגוייסים בכפייה או תחת איומים (ז"א חלק גדול מהם עובדים תחת סמכות צבאית).

נכון, בקובה ישנם תשלומי העברה רבים כמדינה בה אין קפיטליזם פרטי, ולה והישגים רבים ומשמעותיים בתחום החינוך, הבריאות והיחסים הבין-גזעיים. אך בסיכומם של דברים קסטרו, צ'ה ויתר אנשי תנועתם כוננו בקובה דיקטטורה (לא 'של הפרולטריון'), שלטון מיעוט על המוני העובדים והאיכרים, אשר בוחרת לה מדיניות. כפי שתנועתו של קסטרו יכולה הייתה להצהיר על היותה ליברלית בלתי-קומוניסטית בתחילת שנות החמישים, והמפלגה הקומוניסטית הקובנית לתמוך בבאטיסטה, כך יכולים היו שני הגופים (שהתאחדו) להחליף את מדיניותם (ולמעשה לא היה אך פסע בין אימוץ קובני של תמיכה אמריקנית, שכן לארה"ב פנה משטר קסטרו לראשונה בבקשה לסיוע, לא לברה"מ ה-'סוציאליסטית') לדבר-מה טוב יותר להמונים. מהפכת 1959 הגיעה לכדי כישלון בהשתלטותו של משטר קסטרו על קובה, ולכן לו היה צ'ה מהפכן, לא היה צריך הוא להרחיק עד לבוליביה כדי לנהל מלחמת גרילה מהפכנית - הוא יכול היה לפעול אצלו בחצר האחורית, נגד המשטר של קסטרו ושלו-עצמו.

כמה עובדות שאת חייבת לדעת על "סיריזה" אך פחדת לשאול / קטרין לוט

10447614_856737064351480_3284790961133954879_nב- 25 בינואר 2015, זכתה המפלגה המרקסיסטית היוונית "סיריזה" בבחירות לפרלמנט וקיבלה הזדמנות להרכיב את הממשלה הבאה של יוון. כאן בארץ היו לא מעט אנשים מן השמאל הישראלי אשר מיהרו לברך על ההישג, להכריז על נצחון הסוציאליזם ביוון ולקוות שגם בארץ יתרחש מתישהו דבר דומה. אבל האם הסוציאליזם באמת ניצח ביוון? מה בדיוק את יודעת על סיריזה? הנה כמה עובדות פשוטות שחושפות את פרצופו המכוער של "הסוציאליזם" המדינתי:

1. מפלגת "סיריזה" זכתה ב- 149 מנדטים מתוך ה- 300 שיש בפרלמנט היווני. כדי להרכיב ממשלה היה עליה לקבל מינימום 151 מנדטים. ולכן, על מנת שלא לאבד את ההזדמנות להחזיק במושכות השלטון, "סיריזה" התאחדה בקואליציה עם מפלגה ימנית, לאומנית ושמרנית בשם "היוונים העצמאיים", שקיבלה 13 מנדטים בבחירות. שילוב זה מאפשר ל"סיריזה" להרכיב ממשלה ולשבת בכס השלטון. אנו נוכחות לראות כאן שהעקרונות והעקביות הם לא הצד החזק של המרקסיסטים – מה שבאמת מעניין אותם זה שלטון ותו-לא.

2. מי שחושבת ש"סיריזה" הולכת לבנות סוציאליזם וקומוניזם ביוון יכולה להירגע. החוקה היוונית מגינה על זכויות הקניין ולא מאפשרת שום שינוי בחוקי הרכוש הפרטי (סעיפים 17 ו- 18 לחוקה). "סיריזה" איננה יכולה להלאים שום נכס או לפגוע בזכויות קניין למעט במקרים של הכרזת מצב מלחמה במדינה. בלי לפגוע ב"זכות" הקניין אין זה אפשרי לבנות לא סוציאליזם ובמיוחד לא קומוניזם, אבל גם זה אינו אמור להפריע לחברי "סיריזה" לתפוס את השלטון באופן "חוקי" (בלי לערער על יסודות החוקה).

3. ביוון יושבים לא-מעט אנשי שמאל בבתי הכלא של המדינה. מדובר לרוב באנרכיסטים, אך ישנם גם אסירים מרקסיסטים. מפלגת "סיריזה" לא הבטיחה דבר לגבי גורלם וספק רב אם היא תנקוף אצבע על מנת לשחררם לחופשי (וגם את יתר האסירים הפוליטיים). בגידה בחברות למאבק וניצולן תמיד היה הצד החזק של הסוציאליסטים המדינתיים.

4. לדבריו של אלכסיס מיטרופולוס (חבר מפלגת "סיריזה" והנציג האחראי בנושא שאלות העבודה והכלכלה), "סיריזה" הולכת לחזק את המדינה באמצעות הכנסת מערכת מחשוב אחידה לכל מוסדות ומערכות השליטה הממשלתיים. פירוש הדבר הוא יותר משטור ופחות פרטיות.

5. מיטרופלוס גם רואה כמופת את המבנה המדיני שנוצר ברוסיה בין השנים 2000-2015, ורואה את תפקיד פוטין כמכריע בבניית מדינה חזקה ומסודרת. הוא שואף כי יוון תצעד באותה דרך. כלומר, דרך דיקטורה ורודנות.

6. "סיריזה" רואה בחיוב את חיזוק כוחות המשטרה ביוון. רנה דורו, בתו של קצין משטרה בכיר וחברה בצמרת המפלגה, משמשת גם לקשר ישיר בין כוחות המשטרה לבין האיגודים המקצועיים של "סיריזה" המאגדים את השוטרים. גם מנהיג המפלגה אלכסיס ציפראס ביקר ונאם טרם הבחירות במחוזות המשטרתיים. ובכן, טוב לקושש גם מעט קולות מהשוטרים, או שמא ציפראס למד מן האליל הפוליטי שלו, הוגו צ'אבס, על חשיבות כוחות הביטחון בשורות הממשל ה"שמאלי".

7. "סיריזה" לא הולכת להילחם בטייקונים. להפך, היא רק מנסה לחזק את קשריה איתם ולתת להם יותר משקל בשלטון. לדוגמה: ב- 9-10 במאי 2014, מנהיג המפלגה ציפראס נפגש עם אחד הטייקונים העשירים ביוון, אוונגלוס מרינאקיס (הנשיא והבעלים של מועדון הכדורגל אולימפיאקוס), וסיכם איתו על ברית בין המפלגה לבין אוהדי האולטרס, כדי שהללו יצביעו בעד "סיריזה" ולא יתקפו את האירועים שהיא מאגרנת. בתמורה, הוריד ציפראס את אחד מאנשיו שרצו בבחירות לראשות עיריית פיראוס ואיפשר ליואניס מוראליס, אחד מאנשי הטייקון מרינאקיס, לנצח. האם אתן מופתעות מכך? אנו לא ממש, כי כאשר מדובר בכס השלטון, גם ברית עם אנשי ההון היא דבר טוב ושימושי.

8. "סיריזה" לא הולכת להליחם במוסדות הדת הנוצרית ששולטות כמו מאפיה ביוון. כאשר "סיריזה" הייתה מפלגה קטנה וצעירה, היא הכריזה על עצמה כאתאיסטית על מנת לזכות בעוד מספר קולות מאנשי מהשמאל הרדיקלי ביוון. כיום היא אינה זקוקה עוד ל"שטויות" מעין אלה, ומנהיגהּ ציפראס מבקר לרוב בכנסיות ובמנזרים, נפגש עם כמרים ודן איתם על חיזוק הכנסיה היוונית. ב- 2014 הוא אף ביקר במנזר עתיק בהר אתוס. ועל מה הוא דן עם הנזירים והנזירות שם? על הפרדת הדת מהמדינה? לא. על הסיפוח הלא חוקי של אדמות בידי הכנסיות? גם לא. אז על מה כן? הוא הבטיח לאנשי הכנסיה שיעשה הכול על מנת להוריד את אחוז המיסים שהמדינה גובה מהן. גם זה לא מפתיע אותנו. עקרונות, כפי שאמרנו, הם לא הצד החזק של ה"סוציאליסטים" היוונים.

אנו, בתור אנרכיסטיות וסוציאליסטיות חירותניות של ישראל/פלסטין, מאחלות לעמלים היוונים להמשיך להיאבק בשלטון היווני החדש ולהמשיך לחתור לפירוק המדינה והקפיטליזם. אנו קוראות לחיזוק של איגודי העובדים העצמאיים, לחיזוק הקהילות האנרכיסטיות, לשחרור עוד ועוד מרחבים ציבוריים מידי המדינה והקפיטל! אנו מאחלות לאסירות והאסירים הפוליטיים להיות חזקים וסובלניים.

לא לממשלת "שמאל"!

לא לבתי הכלא!

כן לחירות ולסוציאליזם לכול! ללא מדינה וללא קפיטליזם!

העובדות מבוססות על המקורות הבאים:

http://jungle-world.com/artikel/2014/40/50652.html

http://nihilist.li/2015/01/26/naedine-s-devoj-mariej/

http://www.independent.co.uk/news/world/europe/greece-has-a-new-government-as-syriza-forms-coalition-with-rightwing-independent-greeks-10002368.html

http://ria.ru/interview/20150121/1043612079.html#ixzz3PvsQQmUq

http://www.hri.org/docs/syntagma/

http://tameio.espivblogs.net/kratoumenoi-epikoinwnia/

אנרכיסטים, אל תביישו את אמא אנרכיה! / יגאל לוין

"אנרכיה היא לא בת אלא אימו של הסֵדֶר". מילים אלה שייכות להוגה הדעות החברתי והאדם הראשון שקרא לעצמו אנרכיסט, פייר-ז'וזף פרודון. ואף-על-פי שמאז האמירה הזו חלף לא-מעט זמן (מעל למאה וחמישים שנה, למעשה) התיאוריה והפרקטיקה האנרכיסטית ממשיכות להיות אקטואליות גם בימינו, גם באזורנו, פלסטין (וכוונתי לאזור הגאוגרפי, לא למדינה) הכבושה שנושאת על אדמותיה מפלצת ציונית המתקראת מדינת ישראל. ואם נושא התיאוריה הוא פשוט וברור (פותחים ספר, או לפחות ערך בוויקיפדיה, ומתחילים ללמוד), נושא הפרקטיקה צולע ונמצא בשפל בלתי-נסלח אצל האנרכיסטים שאמורים לקדם אותה. הדבר בולט במיוחד כאשר מגיע מועד הבחירות לפרלמנט, וכל אנרכיסט ואנרכיסטית שוכחים מיד מכל רקע תיאורטי שצברו ודוהרים לקלפי! כן, לקלפי! כי אפשר וחייבים להשפיע (הרי מי שלא מצביע לא משפיע! מה!?)! חד"ש, מרצ, דעם או שמא בל"ד (אנרכיסטים שמצביעים למפלגה לאומנית וליברלית זה בכלל סיפור בפני עצמו), יש כל כך הרבה אפשרויות, בדיוק כמו שהקפיטליזם יודע להציע. ואם כבר מדברים על קפיטליזם, טוב נו – האם אתם יודעים שהלאמה (קודש הקודשים של מפלגות "קומוניסטיות" כמו חד"ש או דעם) היא קידום של קפיטליזם ממלכתי? מופתעים? אבל עוד נגיע גם לזה.

אנרכיסטים שרצים (ומה שעוד יותר גרוע - משכנעים גם אחרים) לקלפי מעלים לעתים את הטענה הבאה - «מה זאת אומרת להתעלם מהמדינה? הרי המדינה כן קיימת! היא חיה ובועטת! אז בואו להצביע!». כל מה שיש לי להוסיף, זה - «כן, בואו להצביע, תנו למפלצת הזאת להיות עוד יותר חיה ועוד יותר בועטת!». no comment, זה מה שנשאר להגיד במקרה כזה. אבל אם נדבר ברצינות, הסיבה לקיום המשטר היא רק מפני שההמון נותן לו להתקיים! באמת, בואו נבחן זאת דרך זווית-ראיה ביקורתית. מהי מדינה? מדינה היא מגוון מוסדות הנכפים בכוח על אנשים החיים תחת ריבונותה. דומה הדבר לכנופיית פשע השולטת בשכונה שלך. כן, היא קיימת! היא חיה ובועטת! ולפעמים היא גם דואגת לתושבי השכונה (על מנת שלא לאבד את הלגיטימציה לשלוט). אבל האם כל זה מהווה סיבה מוצדקת דיה כדי לתמוך ולשמר את שלטונה של הכנופיה? האם האנשים לא יכלו להתארגן ולדאוג בעצמם לכל השירותים שהכנופיה נותנת להם (כמו אספקת מזון או מים, או דיור ציבורי בזולזול? מדוע לא חינם, לעזאזל? האם הזכות לקורת גג היא איננה זכות יסוד? אה, סליחה. הרי הכנופיה שולטת אצלנו בשכונה!)? אין שום לגיטימציה לאלה ששולטים בנו ואין לנו שום סיבה לתמוך בהם או לחזק אותם!

נסטור מאכנו קצת בשוק מהקהילה האנרכיסטית בישראל\פלסטין

נסטור מאכנו קצת בשוק מהקהילה האנרכיסטית בישראל\פלסטין

אבל יבואו אלו שיאמרו - כל הרוע הזה הוא בגלל הממשלה הנוכחית! בואו נקדם את השמאל האמיתי! את יורשי הפנתרים השחורים! בואו נתעסק בריאל-פוליטיק, כפי שקוראים לזה. זה נחמד, אבל מה זה קשור לאנרכיזם? למה שיח רפורמיסטי וסוציאל-דמוקרטי צריך בכלל לעניין אותנו? ומי בכלל אמר ששינויים פוליטיים "טובים" הם רק יוזמה של המפלגות "הטובות", סוג של "שלטון טוב" (ביטוי שאינו אלא אוקסימורון)? האם שלטון "השמאל" הוא זה שחתם על הסכם שלום עם מצרים והחזיר את חצי-האי סיני הכבוש? לא נראה לי. האם שלטון "השמאל" הוא זה שפירק התנחלויות ומסר (כביכול) את עזה חזרה לפלסטינים? זה לא מה שידוע לי. השלטון נשאר שלטון והאינטרסים שלו אינם מוכתבים בידי אידיאולוגיה (אידיאולוגיה רק משמשת לו כלי-שרת על מנת לשמר את הלגיטימציה שלו להחזיק בכוח ולשלוט), אלא בידי אלה שבאמת מחזיקים את הכוח. הקפיטל, ההון, מחזיקי הקניין, הטייקונים! הם אלה ששולטים באמת והם אלה שצריכים את הגוף שנקרא "מדינה", כדי לדכא ולמנוע מההמון להתקומם ולקחת בחזרה את הזכות הבסיסית ביותר בחיים האלה – הזכות לחיות בכבוד ולא להתקיים ממשכורת למשכורת, ממלחמה למלחמה, ממצוקת דיור אחת למצוקת הדיור הבאה. לקפיטל אין זה משנה באמת מי יעמוד בראש המנגנון המדיני, בין אם זה יהיה "הליכוד" או שמא חד"ש.

יש שיאמרו לי - "רגע! אבל חד"ש הם אלו שרוצים להפיל את הטייקונים! הם רוצים סוציאליזם! הם רוצים להפיל את הקפיטליזם!". עשו לי טובה, האם אתם (שקוראים לעצמכם אנרכיסטים) באמת מאמינים שאם תמירו בראש הפירמידה את הטייקון בביורוקרט הדבר יגרום לחיסול הקפיטליזם? אל תחיו בסרט. לעָמֵל שנדרש לעבוד במפעל בשביל לקבל משכורת לא באמת אכפת אם מי שמכריח אותו לעבוד הוא קפיטליסט או ביורוקרט. האם הלאמה מחסלת קפיטליזם? מביאה את החברה לסוציאליזם? תנו לי לגחך. כל עוד עקרון הניכור ממשיך למשול, וכן הצורך שלנו להשתעבד על מנת להתקיים, יחסי המטבע, יצירת וצבירת הון, ויצירת ערך עודף – הקפיטליזם לא הולך לשום מקום. חשבו על כך. אגב, אין שום בעיה להיות מרקסיסט ולהאמין בשטויות הללו, אך מדוע לכנות עצמך אנרכיסט ולקדם הלאמה? שהמרקסיסטים יתעסקו בריאל-פוליטיק שלהם, לנו יש דברים חשובים יותר לעשות.

יוזף גבלס מתרשם מיכולות הפרופגנדה של הציונים

יוזף גבלס מתרשם מיכולות הפרופגנדה של הציונים

מצער אותי מעט שדווקא במדינה – שהיא אחת הקולוניות האחרונות בעולמנו, מדינה שנושאת לא-מעט סממנים של משטרים פשיסטיים, מדינה גזענית וזרה באזור הגאוגרפי שלה, מדינה שכובשת, מנשלת ומדכאת מיליוני אנשים - שדווקא במדינה הזאת יש לחלק מהאנרכיסטים נטיה לבוא ולשלשל פיסת נייר סרוחה בקלפי. האם אין לכם קהילה שלמה לבנות? להציל חברה פגומה ומנוכרת? האם אין לכם מאבקי עבודה ליטול בהם חלק? כיבוש להילחם בו? נו באמת!

לסיום אקבץ את הסיבות העיקריות לטעמי מדוע אנרכיסט אינו אמור בשום פנים ואופן להיכנס לקלפי, ולא-כל-שכן לתמוך במדינה הארורה זאת. הן חלות לא רק על האנרכיסטים אלא על כל אדם שעושה צעד קדימה בחשיבה הביקורתית והרדיקלית:

1. מדינה הוא גוף אלים, מנשל ומדכא ששולט בנו. אין מדינה "טובה" או מדינת "רווחה", זהו מיתוס שהמעמד השליט מציע כדי להרוויח עוד לגיטימציה לרודנותו.

2. פרלמנט של דמוקרטיה בורגנית הוא גוף של "מסך עשן" שנוצר על מנת לתת לציבור אשליה של מאבק ושל תהליכים דמוקרטיים שיש לו השפעה עליהם (בכך שהוא בוחר את המפלגה/מנהיג שיקדם כביכול את האינטרסים שלו). הדמוקרטיה היחידה שיכולה להתקרא כך באמת היא דמוקרטיה ישירה, כאשר לציבור יש השפעה על כל תהליך או החלטה, מרמת השכונה הקטנה ועד לרמה הארצית. אגב, גם פרלמנט (או המועצה העליונה, המזכירות וכד') של מדינה "סוציאליסטית" משחק בדיוק את אותו תפקיד של "מסך העשן".

3. כאשר לא מצביעים, גם לא לוקחים אחריות על המתרחש לאחר-מכן בעקבות מדיניות הפרלמנט. לא בחרנו, כי איננו מעוניינים בשיטה שלהם, ואי-המעשה הופך את הכפיה שלהם עלינו לגלויה וחד-משמעית. מדוע עלי לציית לחוקים של גוף שלא בחרתי?

4. מדינת ישראל היא קולוניה של המערב, או כפי שכתבה אמה גולדמן - “ציונות היא איננה אלא חלומם של קפיטליסטים יהודים מרחבי העולם ליצור מדינה של יהודים, על כל הכרוך בזה – ממשל, חוקים, משטרה, מיליטריזם וכד'. במילים אחרות, הם רוצים ליצור מכונה מדינית-יהודית כדי להגן על הפריביליגיות של המיעוט מפני הרוב.” (נכתב ב- 26 באוגוסט 1938). אין לה שום עתיד אחר מלבד פירוקה לטובת רוב הציבור שחי תחת מגף שלטונה. נטילת חלק בשיטה הפרלמנטרית שתומכת דה-פאקטו בקיומה של מדינה ישראל ורק מעצימה אותה לא תתרום במאום לדה-קולוניזציה של האזור.

5. בחירות לכנסת הן הדבר האחרון שישפר את מצב העמלים הפלסטינים. נכון יותר לומר שהן רק יזיקו למצבם, כי כל צעד שמעצים את מדינת ישראל – מחליש בהכרח את הציבור הפלסטיני ומרחיק אותו עוד יותר משחרורו.

6. הצבעה מפרקת את הקהילה האנרכיסטית ורק תורמת לחיזוק הלגיטימציה של מפלגות "שמאל". בניה של קהילה חירותנית (אנרכיסטית) ושיתופית (קומוניסטית) תתרחש רק בצלהּ של המדינה, ולא כחלק משיתוף פעולה עם אנשים השואפים למשול בנו.

הייתי יכול להמשיך, אך כתבתי די. אסיים במילותיו של מיכאל באקונין, שהדגיש תמיד שאין חיה בדמות מדינה המשרתת את הציבור, בין אם לטובת הרווחה (סוציאליזם) או לטובת החירות (דמוקרטיה) – “חירות ללא סוציאליזם היא אי-צדק, ואילו סוציאליזם ללא חופש - הריהו עבדות". איננו רוצים אי-צדק ואיננו רוצים עבדות, אנו רוצים חירות ורווחה לכול!

הכל בשביל כולם.

 

הכל בשביל כולם.
אם האדם ביכולתו לחלוק את העבודה, ביכולת האדם גם לחלוק את תוצר העבודה.
חלוקה למען סיפוק בטחון ורווחה.
די לפורמולות עמומות כמו "הזכות לעבוד" או
"לכל אחת לפי עבודתה".
אנו מקדמים את הזכות לחיים הוגנים.
חיים הוגנים לכלל.
פטר קרופוטקין – כיבוש הלחם (1907)

10898100_940237969334722_636805898769985528_n

ניצול

כולנו רואות שיש בחברה ניגודיות דפוקה רצח?

אנשים מסוימים מחפשים אוכל בין פחים ואנשים מסוימים זורקים מנה במסעדה כי היא מבושלת מדי. חלקינו עובדות שעות נוספות בזמן שיש אבטלה. בנקים לוקחים בתים של א/נשים.  אלימות משטרתית. מלחמות. ומה לא?

10828097_846251488730334_5705070772036368286_o

מה גורם לזה לקרות?

 אני חושבת שהחומריות של א/נשים גורמת לזה לקרות.

ואני אסביר למה.  ניקח כל-דבר… מוצר כלשהו. נגיד בקבוק שתיה – לאותו בקבוק שתיה יש ניגודיות. יש לו את הערך שאני מעניקה לו. ערך השימוש שלו. יעני כמה בא לי לשתות ממנו. ויש לו את הערך שלו בשוק. שמוערך בכסף. ערך החליפין של הבקבוק שתיה. אני יודעת שזה לא נשמע כזה מדאיג עכשיו – אבל אני מבטיחה להסביר למה זה נראה לי מדאיג.

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

מי רצה בכלל להכין את הבקבוק שתייה הזה?

שמתי-לב שאנשים מוכרחים למכור את העבודה שלהם בשוק בשביל ערך-חליפין, בשביל כסף.  אי אפשר שלא! למשל אני – אני צריכה לאכול, לשתות, יש לי קטע מוזר עם קולה שאני צריכה לממן,  לשלם שכ"ד,את הסיגריות שהתמכרתי אליהן ויש גם עוד בלתי-צפויים שאליהם צריך להיערך מראש. אני לא יכולה לחסוך עד שיהיה לי עסק משלי להתחיל את חיי הבורגנות. ולי אין שום רצון להיות בורגנית. וגם אל חיי הבורגנות אני יכולה לנסות להגיע רק דרך להרוויח כסף מילכתחילה.

10689697_846272875394862_1677537460090790725_n אז בעצם העובדה שאנחנו מייצרים כל דבר בשביל למכור את זה ולנסות להרוויח במקום לייצר על-מנת פשוט להשתמש במוצרים שאנחנו מייצרים –  מבטאת ניגודיות חברתית בין בעלי אמצעי הייצור לבין העובדים/ות.

10850214_846273178728165_1976171216172857376_n ישנה כפייה שמתנהלת כרגע בשוק החופשי.  והכפייה הזו מצריכה צורה מסוימת של סמכותנות ואלימות  בין אם זו תהיה מדינה, צבא מקצועי או כנופיות שכורות. אלימות תמיד הייתה הכרחית על מנת להפריט את אמצעי הייצור והיא הכרחית לאכיפת כל ההשלכות החוקיות של רכוש. על מנת שנוכל לקיים את עצמינו – לאכול, לשתות, לגור וכד'. עלינו להצטרף אל שורות פועלי השוק-החופשי. ועלינו למכור את העבודה שלנו בשוק, כמו שאני עובדת. דוגרי אנחנו מוכרים את הזמן שלנו למעסיק, בין אם זה שעות, או ימים או שנים. אנחנו מוכרים את היכולת שלנו לעבוד – זה כח העבודה שלנו! בואו נשמור עליו שלנו!

10658706_846275862061230_4903549274657730427_o יכולים לשלם לך 25 ש"ח לשעה אולם את מייצרת רווח של 75 ש"ח לשעה. אם זה קרה לך – נוצלת בעבודה (למעשה במקרה הזה שיעור הניצול הוא 300%). הניצול נעשה על ידי הניגודיות בין ערך השימוש לבין ערך החליפין של כח העבודה שלנו!

מקור