נסטור מאכנו – שירה

1921._Нестор_Махно_в_лагере_для_перемещенных_лиц_в_Румынии
אנו גאים להציג תרגומים ראשונים של שירה מאת נסטור מאכנו. מאכנו ידוע לרוב בעצם היותו אנרכו-קומוניסט ומצביא בצבא השחור שנלחם בכל כוחות השלטון (בין אם במונרכיסטים, הלאומנים או הבולשביקים), אך לא רבים יודעים כי מאכנו היה גם משורר. התרגום מרוסית נעשה בידי ישראל חינטייב, משורר ואנרכיסט מחיפה.

במקום בו אינם קיימים: עבדות, שקר, בושה!
במקום בו אין אלוהויות מדכאות ולא שלשלאות
במקום בו לא תקנו לא אהבה ולא חופש
במקום בו ישנה רק אמת של איש ואישה…

את השיר הזה מאכנו חיבר בזמן שהייתו בכלא בשנת 1915, והוא מתאר את תפיסתו שלו כיצד החברה האנרכיסטית תיראה.

לקרב הלכתי בחוכמה,
לא ביקשתי רחמים ממוות,
לא אשמתי היא שמיתה
לא סחפה אותי במערבולת.

שפכנו דם, שפכנו יזע,
לעם סיפרנו רק אמת,
אמנם נוצחנו אך ברקע
הרעיון איננו מת.

אותנו יקברו עתה,
אך המהות תחיה לנצח,
היא תתעורר בבוא הזמן
אני יודע זאת לבטח!

——————————-
קללו אותי קללו,
אם שקרתי לכן ולו במילה,
זכרו אותי, רק זכרו,
עבור האמת שפכתי הדם.

בשבילך, אחווה מדכאת
עבור עם ששלטון רק רימה,
מול ממשלה יהירה, מתנשאת
יצאתי לקרב מצויד במקלע.

מרכבה הנשאת כקליע
חרבות זרחו בכנות,
אך העם הפנה עורפו במפתיע,
עבור מי הלכתי למות?

אני לא מתלונן אף לרגע,
לא מעיז להלין על העם
אך כשבדידות ממלאת את הרקע
שום דבר לא מובן לאדם.

יום אחד יסלחו לי אלה
אשר יצאו עימי לקרב ונפגעו
רציתי לבכות עבורכם אך כפלא
עיניכם מעיניי נעלמו.

יום אחד עוד יבכו גם עליכם,
ולא יעיזו לכבות את האור
לא יכול אביכם אחרת,
לא יכול, אלא לנקום!

זכרו אותי, רק זכרו,
עבור האמת שפכתי הדם.


שני השירים הללו נכתבו לאחר שהבולשיביקים רמסו את הטריטוריה החופשית – הרפובליקה האנרכיסטית של המאכנוסביסטים.

בתי סוהר: אוניברסיטאות של פשע / קרופוטקין

prison-cell-630x400
בדומה לאלכסנדר ברקמן, פיטר קרופוטקין כתב על הקשר של בתי הסוהר לפשע בשל "חוויה" ממקור ראשון. בתור פעיל צעיר בתנועה העממית שכונתה "נרודניקים" (народники, Narodniki = עממיים), הוא נעצר בסנט פטרסבורג בשנת 1874 והוחזק במשך שנתיים במבצר פטרופבלובסקיה בזמן שהוא המתין למשפטו. הוא הצליח לבצע בריחה נועזת מבית החולים של הכלא וברח למערב אירופה, שם הוא חי בגלות עד למהפכה הרוסית (1917). הוא נעצר שוב בשנת 1883, הפעם בצרפת, במהלך היסטריה אנטי-אנרכיסטית, ושהה במשך שלושה שנים בבית סוהר בקלארוו (Clairvaux). כתביו המוקדמים על פנולוגיה נאספו בספרו "In French and Russian Prisons" (1887), והוא מספר בבהירות על שנותיו בכלא ב"Memoirs of a Revolutionist", שפורסם בשנת 1899.

*נקרא בפני האגודה הבריטית הרפואית (British Medical Association)*

————

אם נשים בצד את השאלה הגדולה של "פשע ועונש", שמעסיקה כל כך הרבה סוציולוגים ועורכי דין בולטים, אמקד את הערותיי על השאלה: "האם בתי סוהר עונים על תכליתם, שהיא שהפחתת המקרים של פעולות אנטי-חברתיות?"

כל אדם לא משוחד שמחזיק בידע על בתי סוהר יענה על שאלה זו ב"לא". אדרבה, מחקר רציני על הנושא יביא את כולם למסקנה שבתי סוהר – גרועים כטובים – הם מקומות רבייה של פשיעה; שהם גורמים לביצוע פשעים אנטי-חברתיים, יותר ויותר גרועים; שהם בתי הספר, האוניברסיטאות, של מה שמוכר כפשע.

כמובן, איני מתכוון לכך שכל אדם שהיה בכלא יחזור לזה. אלפי אנשים נשלחים לכלא מדי שנה – רק במקרה. אני טוען שההשפעה של כמה שנים בכלא – מעצם היות המקום כלא – היא להגביר את הפגמים שהובילו לכך שהאינדיווידואל מלכתחילה הגיע לבית המשפט. הגורמים הללו, אהבה לסיכון, סלידה מעבודה רגילה (ברוב המקרים יש מחסור עצום בידע במסחר), תיעוב אי הצדק והצביעות בחברה, הרצון באנרגיה פיזית, וחוסר הרצון – כל הסיבות האלו יחמירו במאסר בכלא.

לפני 25 שנים, כשפיתחתי את הרעיון הזה בספר, שכרגע אזל (In Russian and French Prisons) , תמכתי בו ע"י בחינה של העובדות שנתגלו בצרפת בחקירה בנוגע לכמות הפשיעה החוזרת (récidivistes). התוצאה של החקירה הזו היא ששתי חמישיות עד חצי מכל המובאים בפני בתי המשפט, ושתי חמישיות מן המובאים בפני בתי המשפט של המשטרה (Tribunal de police) כבר הוחזקו בבית הסוהר פעם או פעמיים. אך לפי מייקל דוויט (Michael Davitt), תשעים וחמישה אחוזים מאלו שמוחזקים בעבודות פרך, קיבלו בעבר חינוך בכלא.

הרהור קצר יראה שהדברים לא יכולים להיות אחרת. לכלא יש, ובהכרח יהיה לו, השפעה משפילה על האסירים. קחו אדם שנכנס כרגע לבית הסוהר. ברגע שהוא נכנס למבנה הכלא, הוא אינו אדם יותר; הוא "מספר כזה וכזה". אין לו יותר רצון משלו. הם מלבישים אותו בלבוש מטופש כדי להדגיש את הביזוי. הם שוללים ממנו כל אפשרות למגע עם אלו שהוא התחבר אליהם ובכך מונעים ממנו את הפעולה היחידה שיכולה ליצור השפעה טובה עליו.

ואז הוא נשלח לעבוד, אבל לא לעבודה שיכולה לעזור לו להשתפר מוסרית. עבודות כלא הם כלי לנקמה. מה האסירים חושבים על האינטליגנציה של "עמודי התווך של החברה", שמתיימרים "לתקן" את האסירים בעזרת כזה עונש?

בבתי הכלא הצרפתיים, האסירים מקבלים עבודות יעילות ובתשלום. אך גם התשלום הזה הוא נמוך ביותר, ולפי רשויות הכלא, לא ניתן לשלם אותו בדרכים אחרות. עבודת כלא, הם אומרים, "נחותה" מעבודת עבד. התוצאה היא שהאסיר מתחיל לשנוא את העבודה שלו, ומסיים באומרו "אנחנו לא הגנבים האמיתיים, אלא אלו שמחזיקים אותנו כאן".

מוחם של האסירים חוזר שוב ושוב על רעיון אי-הצדק של החברה שסולחת ולפעמים מכבדת לנוכלים כמו יזמי חברות רבים, אך מענישה אותו, רק כי לא היה מספיק ערמומי. וברגע שהוא מחוץ לכלא, הוא מבצע את נקמתו ע"י ביצוע עבירה חמורה יותר מזו הקודמת. נקמה מולידה נקמה.

הנקמה שהופעלה כלפיו – הוא הפעיל כלפי החברה. בכל כלא, מעצם היותו כלא, האנרגיה הפיזית של האסירים נהרסת, מושמדת. הכלא פועל על האסירים באופן יותר גרוע מחורף ארקטי. הרצון לאוויר, המונוטוניות של הקיום,  במיוחד הצורך ברשמים (impressions), לוקחים מן האסירים את כל האנרגיה, ומייצר כמיהה לממריצים (אלכוהול, קפה), שעליהם דיברה גב' אלן בצורה כל כך מדייקת בקונגרס של האגודה הבריטית הרפואית. ולבסוף, בעוד ניתן לייחס מעשים אנטי-חברתיים  לחולשה של הרצון, החינוך בבית הסוהר מיועד במדויק לחיסול כל ביטוי של הרצון.

גרוע מזה. אני ממליץ לכל רפורמטור של הכלא את ספרו של אלכסנדר ברקמן "Prison Memoirs of an Anarchist", שהוחזק במשך 14 שנים בבית סוהר אמריקאי וסיפור בכנות רבה על חווייתו. כל אדם יראה איך כל גילוי רגשות כנה חייב להיות מדוכא ע"י האסיר, אם הוא החליט לעולם לא לצאת מן הגיהינום הזה.

מה ישאר מרצונו הטוב של אדם לאחר חמישה או שישה שנים של חינוך שכזה? ולאן הוא יכול ללכת לאחר שחרורו, מלבד חזרה לאותם אנשים שחברתם הכניסה אותו לכלא מלכתחילה?  הם היחידים שיקבלו אותו כשווה להם. אך כשהוא מצטרף אליהם, הוא בהכרח יחזור לבית הסוהר תוך חודשים ספורים. וזה אכן מה שיקרה. הסוהרים יודעים זאת היטב.

לעתים אני נשאל – אילו שינויים אני מציע לבתי הסוהר; אך כמעט, כמו לפני 25 שנים, אני באמת לא רואה איך בתי סוהר יכולים להשתנות. הם מוכרחים ליפול. אני יכול לומר, כמובן: "תהיו פחות אכזריים, יותר מתחשבים במה שאתם עושים". אך הדבר יגיע לזה: "מנו פסטלוצי (פדגוג שווייצרי, Johann Heinrich Pestalozzi) כמושל בכל בית סוהר, ושישים פסטלוצי כסוהרים", שיהיה דבר אבסורדי ביותר.  אך כל הצעה פחותה מזו – לא תועיל.

אז הדבר היחיד שאני יכול לומר לכמה בכירים בעלי כוונות טובות מבתי הכלא במסצ'וסטס, שהגיעו לבקש את עצתי, הוא זה: אם אתם לא מסוגלים להביא לחיסול מערכת הכליאה, אז – לעולם אל תקבלו ילד או נער לבית הסוהר שלכם. אם אכן קיבלתם –  זוהי הריגת אדם. ואז, לאחר שלמדת מחוויותיך מהם בתי כלא, סרב להיות סוהר, ולעולם אל תפסיק לומר שהדרך היחידה להילחם בפשיעה היא ע"י מניעתו.

דיור עירוני "בריא" במחיר עלות, חינוך במשפחה ובבתי הספר – הן של הילדים והן של ההורים; למידת המסחר ע"י כל ילד וילדה; שיתוף פעולה קהילתי ומקצועי; אגודות לכל מיני עיסוקים; וחשוב מכל, פיתוח האידאליזם בקרב הנוער; הכמיהה אחר מה שמעלה את הטבע האנושי לאינטרסים גבוהים יותר. זה ישיג את מה שהעונש כלל לא מסוגל לעשות.

מדוע חשוב לדרוש מֵעֵבֶר? / יגאל לוין

ראשית אני חייב לציין שזהו אחד הנושאים הכאובים אצלי. אני יכול להתמודד עם בגידה של חברים או עם חוסר מוטיבציה אצל השותפים שלי למאבק, עם מה לא? אבל קונפורמיזם פוליטי מטריף את דעתי. חוסר היכולת לחלום מעצבן אותי. ומה הדבר הכי גרוע? איהחתירה למשהו גדול יותר ומרשים יותר ממה שהריאלפוליטיק מציע לך. כה עצוב שמבין הדברים היחידים שעוד נותרו לנו תחת השלטון הטוטאלי (לפי הגדרתו של מישל פוקו), היכולת לחלום ולקוות למשהו טוב יותר ממה שמציעים לך, במסגרת אותו שלטון, נפסלת גם אצל הפעילים הרדיקליים. אנחנו, האנרכיסטים, כבר התרגלנו לשמוע אמירות בסגנון: "מה, כיצד אתם מתנגדים ללאומיות הפלסטינית? מי אתם בכלל? זה פריביליגיוני מדי להראות להם מהי הדרך! יש להם זכות להגדרה עצמית! אם הם רוצים מדינה, אז שתהיה להם מדינה! מגוחך לדבר על אוטופיה אנרכיסטית שאולי לא תתממש בכלל!". או לחילופין: "האוטופיה שלכם היא רעיון נחמד אך היא לא תתקיים בזמן הקרוב, ואולי אף לא תתקיים כלל, ולכן עליכם להצביע בבחירות/לתמוך בממסד/לשלם מסים/לשרת בצבא/ללכת לעזה (סמנו את הרלוונטי לגביכם) וכו'". אך מה באמת מסוכן בשיח הזה? הסכנה הגדולה היא שאם דורשים מהשלטון דברים מסוימים שהוא עשוי להציע לך, תמיד נתקעים בתוך המבוי הסתום של הרפורמיזם. מהפכה יכולה לבוא רק מתוך זיקה למשהו כביר, זיקה לעולם חדש, אחר – לא מתוך הסכמה עם המצב הנוכחי. האם חשבתם על כך שרוב הנורמות שנראות בימינו כה שגרתיות בעולם המערבי (כמו יום עבודה של 8 שעות, חופשות מחלה, איסור על עבדות ילדים וכד') הן תוצאה של הקרבה במסגרת מאבק עצום ומרשים בעל דרישות "לא ריאליסטיות" ו"מנותקות מהמציעות"? האם האנרכיסטים שדרשו בסוף המאה ה 19 יום עבודה של 8 שעות דרשו רק את זה ותולא? ברור שלא. האם התנועה הנשית בספרד של שנות ה30 דרשה רק את הזכות של נשים לעבוד בשווה לגברים? גם לא. מאחורי כל הישג, זכות או חוק ליברלי קטנטן מסתתר מאבק עצום עם דרישה ל"בלתי אפשרי", לעולם חופשי.

חשוב לדרוש מֵעֵבֶר! זוהי זכותו הטבעית של כל אדם חופשי. האם אני תומך ברצון הפלסטינים למדינה פלסטינית? ממש לא, כי אני יודע באיזה עוול לעמלים ולמעמדות הנמוכים בפלסטין זה כרוך. מדוע עלי לתמוך במאבק מנשל, מדכא והורג? אני רוצה ודורש חירות ורווחה לעמלים הפלסטינים! לא פחות מזה. אני כן אתמוך במאבקם של הפלסטינים נגד הכיבוש והציונות, גם אם אני חש שהם טועים בבחירתם וחותרים למדינה פלסטינית, אך אני כן אדרוש בובעת רק את המקסימום, ואני אעזור לאותם כוחות מהפכניים שגם כן חותרים למקסימום הזה. האם אני תומך בחוק המדיני לשכר מינימום של 30 ש"ח לשעה? ברור שלא, כי אין חוק "טוב" (במיוחד במסגרת חוקיה של היישות הקולוניאלית "ישראל"). חוק משמש תמיד לצורכי משטור (גם אם יש לו השלכה "חיובית" בטווח הקצר), ותמיד היה זה כך. אך במאבק העובדים אני אדרוש את ביטול הכסף, אדרוש רווחה לכולם, אדרוש לשלם את המינימום ישירות מכיסם של הטייקונים, אך לא כתוצאה מחוק "טוב"! הדרישה היא תמיד מקסימלית, ולא אחרת. ואם כבר חוק, אזי רק במסגרת המאבק הממשל ייתן לנו את המינימום, אבל רק בעקבות הפחד הגדול שלו מהמקסימום!

פוליטיקאים מכל הנישות מאכילים אותנו ב"ריאלפוליטיק" או בחוקים "טובים". הם רוצים שאנו נפסיק לחלום, שנפסיק לדרוש עולם חדש! הם רוצים רק סטטוסקוו. הם רוצים אותנו עדר שותק וצייתן שפוחד מכל פעולה, "חוקית" או "לא חוקית", במסגרת המדינית. אבל לא, אנו האנרכיסטים נמשיך בדרכנו, כי כפי שאמר האנרכיסט הספרדי הידוע בּוּאֵנָוֶנְטוּרָה דּוּרוּטִי: "אנו נושאים עולם חדש בליבנו".
3074534

אומרות "לא" להשתתפות בבחירות: מדוע לא להריץ רשימה וגם לא להצביע

בעוד מספר ימים יתקיימו במדינת ישראל בחירות כלליות לכנסת. אף על פי שחלק גדול מן הנתינות (ומן האזרחים) של מדינת ישראל לא משתתפות בבחירות, השיח התקשורתי והציבורי כמעט ואינו מתייחס לאי־הצבעה או להחרמה כנקיטת עמדה פוליטית. להיפך: התעמולה הממלכתית מכריזה ש"מי שמצביע משפיע"; שלטי חוצות טוענים שאם לא תצביעי, את נותנת את הקול שלך למישהו מוזר שאת לא אוהבת; ומסביב ישנו לחץ גדול מאוד שכולם ילכו לקלפי ולא "תוותרי על הקול שלך". בחוברת המנשרונים הזו אנחנו מבקשות לבטא את העמדה ההפוכה. נסביר למה לא נכון, ולא כדאי, ולא ראוי, להשתתף בבחירות. אבל לפני שנעשה זאת, נאמר שזה לא מאוד משנה. בחודשי ממשלת המעבר המדינה מאשרת הרחבת מפעלים מזהמים; תקפה את סוריה מן האוויר וכמעט פתחה במלחמה; פינתה חייבי משכנתא מבתיהם; המטירה גז מדמיע ואש קליעים על בדואים בנגב, ומעת לעת הרסה את בתיהם; קידמה הסדר נוח ונעים לחברות הגז הענקיות לדלות את המשאב הציבורי הזה לטובתן; וכן הלאה. דברים דומים יקרו גם אחרי הבחירות – ולא משנה אם תצביעי ואיך תצביעי.

להורדת החוברת

יום האישה הבינלאומי! \ לנה פסינקובה

pflp_bulletin_4_1981_backcover_pppa
היום, ב- 8 במרץ, חשוב לי להזכיר שיום זה אינו יום חג או יום שאמור להדגיש את "הנשיות" שלנו. זהו אינו חג שבו גברים "חזקים" נותנים מתנות לנשים "חלשות". ה- 8 במרץ הוא יום מאבק! זהו יום שמדגיש את חשיבות השוויון בין האישה לגבר! אף שהמאבק לשחרור נשי נמשך כבר יותר ממאה, היום עדיין מרבית הנשים בעולמנו משועבדות ומשניות לגבר. אנו רואות זאת במיוחד במדינות אסלאמיות, אפריקניות ובמשטרי אסיה הרודניים אך גם במדינות האירופיות וגם במדינת ישראל לא קיימת חברה שניתן לראות בה שוויון בין אישה לגבר. אך ישנה גם לחימה למען חירות – אנו רואות את הנשים הכורדיות נוטלות חלק במאבק הגדול שמתרחש ברוז'אבה, ותוך כדי בונות עולם חדש לחלוטין – עולם שבו אישה וגבר שווים כבני אדם. יבוא היום ומאבקן של הנשים הכורדיות יתפוס תאוצה ויתפשט בכל רחבי תבל. אני רוצה לברך את הנשים הפלסטיניות במאבקן, שתהיינה חזקות ותמשכנה לחתור לא רק למען פלסטין החופשית אלא גם למען מזרח תיכון שוויוני וצודק לכל המגדרים והמינים!

לנה פסינקובה, חברת "אחדות"

כיצד אי-אלימות מגנה על מדינה \ פיטר גלדרלואוס

Piter_Gelderloos
אם התנועה לא מהווה איום, היא לא יכולה לשנות את המערכת המבוססת על כפייה ריכוזית ואלימות, ואם התנועה לא מודעת לכוח שלה אשר הופך אותה לאיום ולא משתמשת בו, היא לא יכולה לחסל את המערכת הזאת. בעולם של היום לממשלות ותאגידים יש מונופול שלטוני כמעט מוחלט, ואחד המרכיבים החשובים שלו זה אלימות. אם לא נשנה את מערכת היחסים הבנויה על היררכיה (רצוי גם להרוס את התשתית והתרבות של שלטון ריכוזי על מנת להפוך את המרות של אחד על כמה לבלתי אפשרית), אז אלה שמרוויחים מאלימות מבנית החודרת לכל מקום, אלה ששולטים כעת בצבא, בבנקים, בביורוקרטיה ובתאגידים, ימשיכו להטיל מרות על שאר האנשים. אי אפשר לשכנע את האליטות באמצעות קריאה למצפונן. את האנשים הבודדים שמוכנים לחשוב להגיע למערכת ערכים טובה יותר יפטרו, ידיחו, יחליפו, יהרגו.

בעיית השיטה \ ז'אן-פול סארטר

10974298_972252326133286_7305749571560936415_o
עקב ההתגברות של תפישות מרקסיסטיות בקרב חברי השמאל, איננו יכולים שלא לפרסם את אזהרתו של ז'אן פול סארטר. סארטר עצמו היה מרקסיסט אך בשנותיו המאוחרות ביקר את התפישה הזו בחריפות. הוא לא פסל את מרקס ואת חלק מעבודותיו, אך כן ראה במרקסיסטים סכנה רבה. החלק הזה מתוך המסה "בעיית השיטה" מצביע היטב על הסכנה החבויה בתוך השיטה המרקסיסטית. כאמור, סארטר עצמו היה מרקסיסט, אך בשנותיו המאוחרות ביקר תפישה זו בחריפות ושינה את דעותיו לכיוון האקזיסטנציאליזם, ההומניזם והאנרכיזם.

מטרת הפורמליזם המרקסיסטי – חיסול. השיטה (המרקסיסטית) שווה לטרור בגלל עקשנותה לא להכיר את השונה, מטרתה היא היטמעות טוטלית, המושגת במינימום תנאים. אין מדובר כאן באינטגרציה של השונה תוך כדי מתן עצמאות יחסית, אלא בחיסולו. אם כך, חתירה מתמדת לאחידות רעיונית משתקפת בפרקטיקת ההתאחדות (אוניפיקציה) שהביורוקרטיה המרקסיסטית יישמה לאחר מכן בפועל. החלטיות נוקשה בתחום התיאורטי מעלה חשד בדיוק כמו שאישים ספציפיים מעלים חשדות בחיים הריאליים. בשביל המרקסיסטים המודרניים חשיבה פירושה חשיבה בצורה אבסולוטית, ולכן הפרטים לרוב נרמסים בידי הכלל. פירושו של דבר הוא שהם מנסים למסד תיאוריות מופשטות, משל היו תורה בסיסית וקונקרטית.

ז'אןפול סארטר