תבונה עוינת: הרהורים מתוך ביקור בגדה המערבית / דייויד גרייבר

הקדמה / א.רel97899s__w470h283q85.

בסוף החודש שעבר התפרסם באתר ה'International Times' (דו-שבועון אלטרנטיבי בריטי) טור ארוך פרי עטו של האנתרופולוג והאנרכיסט האמריקני דיוויד גרייבר בעקבות ביקורו בגדה המערבית בפלסטין. אנו מביאים תרגום של דבריו להלן – אך לא רק משום שיש בטור דברי טעם, אלא גם מן הסיבה ההפוכה. גרייבר הוא אנתרופולוג מוערך, וכתיבתו בנושא התפתחות החוב והכסף בחברות אנושיות (ספר מ-2011) היא מאלפת; אך התמליל שיצא מתחת ידו פגום מאוד.

ראשית, שגיאות עובדתיות, לעתים גסות: הטענה כי ב-1990 היו רק קומץ התנחלויות; כי לישראל יש תלות קריטית במסחר בנשק; כי שוק הייצוא הגדול ביותר של ישראל הוא שטחי 1967 ועוד. גרייבר הוא איש אקדמיה, חוקר אשר אמור להיות מורגל בהקפדה בעניינים כאלו – גם אם מדובר בכתיבה פובליציסטית. מנין ההנחות הללו, אם כך?

פגם משמעותי לא פחות בטור היא היותו של גרייבר לכוד במערך דעות קדומות, כזה הניכר בקרב אינטלקטואלים והוגי-דעה רבים בעולם, יהודים ושאינם-יהודים. ביניהן נמצאות ההנחות כי ישנו זרם 'טוב' וזרם 'רע' בציונות; כי בכל ציר שיפוט, ה'שמאל' הציוני עדיף על ה'ימין'; כי עיקר הסכסוך הציוני-ערבי נובע מתוצאות מלחמת 1967, מכיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה; וכי הדבר הראוי לחתור אליו הוא שלום בין מדינת ישראל לשכנותיה ו/או חלוקה של הארץ על בסיס קווי 1967. גישה כזו היא השארית, או ההד, של התמיכה והאהדה הרבה לתנועה הציונית בקרב גורמים מתקדמים בארה"ב ובאירופה, בשנות ה-1940, ה-1950 וה-1960 – אשר החלה להישחק רק לאחר מלחמת 1967; אולי יש בה גם השראה משפחתית/חברתית/עדתית, כאשר מדובר על הוגים מבית יהודי. גרייבר עצמו כותב על הדימוי של ישראל בעולם כ"קבוצה של שורדי שואה אידיאליסטיים, המפריחים את המדבר", כאשר עתה היא נתפסת כ"אוסף של צרי-מוחין" אשר נוהגים להתעלל בילדים; אלא, שרוב הגירוש, ההרג וההתעללות בפלסטינים קרו ב-1948 ולקראתה, כמות משמעותית נוספת ב-1967; ומאז ישראל רק מתעמרת בנותרים, לא מסלקת אותם מארצם. אין זה גם סוד, שכן הרכב האוכלוסיה בפלסטין היה ידוע בעולם (גם אם לא מושרש בתודעה הציבורית); והעוול המובנה בתוכנית החלוקה של האו"ם ניכר מיד; והפיכת מאות אלפי פלסטינים לפליטים הייתה ידועה, לאו"ם ולכל מי שפתח עיניו לראות. אלא שברה"מ תמכה, וארה"ב תמכה, ואירופה תמכה (בריטניה נמנעה בהצבעה מסיבות שלא זה המקום לפרטן) – וכך נחרת ונתקדש בתודעה ההיסטוריה העולמית הדומיננטית. עד כדי כך עמוק הדבר, שאנרכיסט כמו גרייבר יכול לכתוב על דיכוי מצד מנגנון כיבוש ממלכתי, ובמקום לכוון את האצבע המאשימה ל_מוסדות_ הגורם הכובש, לפסול את _מדינת_ ישראל כגוף – החצים מכוונים ל_מדיניות_ הישראלית (הווה אומר, מדוע פעלה ישראל כך כאשר ראוי היה לפעול אחרת וכולי).

למעשה, סדר הפגמים שתיארנו צריך להתהפך. שכן, השגיאות העובדתיות של גרייבר מתאימות להנחות המוקדמות המוטעות שלו. אולי קיבל אותן מקריאת פובליציסטיקה שמאל-ציונית של אחרים? האם כמין אמיתות מקובלות לפי השמועה? מן הסתם, הוא לא טרח לבדוק האם הנתונים הטכניים לפחות תואמים את דבריו. אנחנו רוצים לקוות שבפעילותו המחקרית גרייבר לא הרשה לעצמו להתנהג באופן דומה.

הטור של גרייבר כתוב בכישרון, ומתאר בכאב מרגש אפילו את תחושת השילוב של הגבלות התנועה עם ריגול ותצפות בלתי פוסקים עליך, כתושב/ת פלסטיני/ת של הגדה המערבית. אך הוא יכוון את קוראיו – קוראי האנגלית – בכיוון פוליטי מוטעה מיסודו, וכך עלול בהחלט להזיק יותר מכפי שיועיל.

תבונה עוינת: הרהורים מתוך ביקור בגדה המערבית / דייויד גרייבר

בעיר נבלוס (שכם), נראה שבכל רחוב יש מספרה לגברים. יש מהן ממש אלפים. רובן פתוחות לפחות עד 2 בלילה – ובמקרים רבים אלו המקומות היחידים שמוארים ופתוחים בשעה כזו חוץ מהמסגדים. נראה שבכל פעם שעוברים ליד אחת המספרות האלה, יש סיכוי טוב למצוא בפנים קבוצה של ארבעה-חמישה בחורים המתהדרים בבלורית מעוצבת, אשר מביטים באחד אחר שיושב ומסתפר. הדבר המוזר הוא, שמספרות לנשים חסרות כליל מן הנוף. פה ושם תוכלו לראות כרזות מרשימות לקוסמטיקה לנשים ומוצרי טיפוח לשיער; ושכיח למצוא עליהן נשים בלונדיניות (מספר מפתיע של פלסטינים בנבלוס הם בלונדינים; אפילו ילדים) – אבל החנויות אינן בנמצא. שאלתי חבר לפשר העניין. הוא הסביר כי בעוד שהחברה הפלסטינית נהגה להיחשב כחברה הערבית הליברלית ביותר מחוץ לביירות, ונשים צעירות לעולם לא היו מכסות את שערן, המצב החל להשתנות בשנות ה-1990, עם התחזקותה הפוליטית של תנועת חמאס. אך להיעלמות המספרות לנשים היה גורם נוסף ומיידי יותר: בשנות ה-1980, סוכני ביון ישראליים החלו לנצל את קיומן ל'תיבול' התה המתוק שהוגש בהן בסמי הרדמה, והיו מצלמים תמונות עירום של נשים כדי לסחוט את בעליהן להסכים להיות משתפי-פעולה או מודיעים. לכן מספרות לנשים קיימות כעת, אך אינן גלויות לעובר ברחוב, ונשים שוב לא יסכימו לקבל תה מזרים.

למשמע הדברים הגבתי מיד בשאלה: האם באמת כך קרה? הדבר נשמע הרי כמקרה מובהק של בדיה פרנואידית. אך הפלסטינים בנבלוס חיים בסביבה בה דברים מטורפים אכן מתרחשים; בה אכן ישנם אנשים הזוממים מזימות נגדם; מרגלים, מודיעים, כוחות בטחון מתריסר סוגים, בכללם רבים בעלי תארים מתקדמים בפסיכולוגיה ותאוריות חברתיות – אכן קיימים, והם מנסים לפתח דרכים להרס הבטחון ההדדי החברתי, ולפורר את מרקם החברה. אינספור סיפורים מסתובבים להם. רק חלקם הוא אמת. ואיך אפשר לקוות בכלל להבחין בין הנכונים למוטעים?

כמובן שזהו גם חלק מכל העניין במצבים כעין אלו. השטאזי – המשטרה החשאית של מזרח גרמניה – פיתחה פעם טכניקה בה היו פורצים לבתי מתנגדי משטר בלילה ומשנים את סידור הרהיטים בדירה. פעולה כזו הותירה את הקורבן במצב בלתי אפשרי: או שתספר לאנשים שמרגלים פרצו לדירתך וסידרו אחרת את הרהיטים – וכך רבים יחשבו שאיבדת את שפיות דעתך – או שתחריש ולא תספר, ובהדרגה תתחיל אתה עצמך לחשוש שאתה מאבד את שפיות הדעת. לפעמים בפלסטין אתה מרגיש שהגעת לארץ שכל מי שחי בה עובר טיפול שכזה.

בעניין המספרות, מסתבר שהשמועה נכונה לפחות בחלקה. מישהו העלה עמוד אינטרנט בו יכולים סוכני מוסד שמצפונם מעיק עליהם לכתוב וידויים אנונימיים. ואחד אכן עשה זאת, כאשר בדבריו הוא מזכיר הוספת סמים לתה במספרות לנשים.

ידידי אמין אמר: "תמיד הרגשתי שהפניה לשמרנות דתית, לכיסויי הראש, להתעטפות בבד – אינה רק ביטוי להתחזקות החמאס בשנות ה-1980 וה-1990. אני חושב שחלק מזה הוא הידיעה המתמדת שמתבוננים בך. זאת אומרת, הסתכל סביב: כמעט על כל גבעה יש התנחלות יהודית. אבל אתה מסתכל מעלה, ומולך יש רק אדריכלות, הפנים מחוסרי ההבעה של איזו קהילה מסוגרת בחומה שנבנתה על פי תכנון מוקדם, ואינך יכול לראות את האנשים. וליד זה יש תמיד איזה בסיס צבאי, מגודר, עם מגדלי שמירה בהם אולי-יש-ואולי-אין מישהו שמביט אליך ממרחק. וישנה כמובן גם החומה ממש. כולם מדברים על החומה כעל מכשול לתנועה. והיא אכן מכשול כזה, והיא מעצבנת לאין שיעור, אבל עוד מהות של החומה היא מכשול לראיה. לעולם אינך יכול לראות מה קורה ממש לידך. להם יש כבישים משלהם. למעשה, יש להם שתי מערכות דרכים: יש את כבישי המתנחלים ויש את הדרכים הצבאיות. אינך יכול לראות את הדרכים הללו, משני הסוגים, בהביטך מן הכבישים בהם מותר לנו, הערבים, להשתמש. רק הבלחות פה ושם, או שישנן נקודות בהן אתה חוצה את הכביש להתנחלות כלשהי, ויש שומרים וכרזות של פוליטיקאים מן הימין הישראלי, וילדים חובשי כיפות שעוצרים טרמפים. חוץ מן המצבים האלה – אינך רואה אותם לעולם. אבל אתה יודע שהם יכולים לראות אותך כשאתה נוהג, או הולך ברגל, או מה שלא תעשה – הם בוהים בך מאלף זוויות שונות, ממקומות עליהם אינך יודע אפילו. אתה תקוע בכיסים כאלו, בהם אנשים יכולים לראות אחד את השני, אבל לעולם נמנע ממך המבט הפאנאופטי. יש פיסה קטנה של עיר בה אתה חי, פיסה קטנה של ארץ אליה אתה לוקח את כבשיך, מין איים בלתי-רציפים כאלו; אין לך אפילו מפה הראויה לשמה, המפות שאתה מסוגל להשיג הן מוטעות, או בלתי עדכניות; לעולם לא מזדמן לך להביט מטה מן הגובה הנישא. אז – אתה מתחיל להתכסות. אתה לא יוצא הרבה כמו פעם. נשים אפילו מסתירות את עיצוב השיעור שלהן. זו אמנם רק מחווה, אבל זוהי גם דרך אחת קטנה לבסס מידה של שליטה."

כזו ההרגשה לחיות בפלסטין. המודעות המתמדת לקיומה של תבונה, של ביון עוין אשר מארגן את תנאי קיומך, אך אשר בסופו של חשבון אינו רוצה בטובתך. אין הם נגלים לעין. אך ידוע מה טיבם, בוודאי: תאגיד מוחות, גברים ונשים מעולים בהשכלה ובתחכום, הנועדים במשרדים ממוזגים, מעבירים מצגות ב-PowerPoint, מסכמים מחקרים בטבלאות ומפתחים תוכניות ותרחישים מתוחכמים; אלא שאינך יודע עליהם דבר, זולת היות האנשים הללו עוינים לחלוטין את קיומך, ואין לך שום מושג מה הם אומרים ומה הם עושים. אתה יכול להיאחז רק בשמועות ובהיקשים.

המשטר הצפון קוריאני בשנות ה-1950 פיתח סדרת שיטות עינוי יעילות באופן יוצא מן הכלל. למעשה, שיטות אלה היו כה יעילות שהצליחו לגרום לאנשי צוות אוויר אמריקנים שנשבו להודות בכל מיני מעשי איבה שלא ביצעו בפועל – בעודם משוכנעים כי למעשה לא עברו עינויים כלל. הטכניקות היו למעשה די פשוטות: פשוט להכריח את הקורבן להיות במצב הגורם לאי-נעימות קלה – לשבת על קצה מושב הכיסא, למשל, או להישען על קיר בתנוחה לא מאוד נוחה – אך למשך פרק זמן ממושך מאוד. לאחר שמונה שעות, הקורבן מוכן לעשות כל דבר כמעט כדי לגרום לזה להיפסק. אך נסו לפנות לבית-הדין הבינלאומי לצדק בהאג ולספר להם שהכריחו אתכם לשבת על קצה הכיסא כל היום. אפילו הקורבנות לא היו מוכנים לאפיין את החוויה כעינוי מצד שוביהם. אגב, ידידים קוריאנים שלי גורסים כי המדובר למעשה בגרסאות סדיסטיות במיוחד של עונשים קוריאניים מסורתיים לילדים קטנים. על כל פנים, כאשר נודע ל-CIA על השיטות הללו, הן גירו את סקרנות הסוכנות, אשר ככל הנראה ערכה מחקרים מקיפים לגבי האפשרות להתאימם למתקני המעצר שלה.

ושוב – בפלסטין מרגישים לעתים שכל הארץ כולה מקבל יחס כזה. כמובן שיש גם עינוי ממש, אנשים שנורים, מוכים, מעונים או נפגעים פגיעות אלימות אחרות; אך אני מדבר כאן אפילו על מי שאינם נפגעים בגופם. לרוב האנשים דומה שעצם מרקמם של חיי היומיום תוכנן להיות בלתי-נסבל – אך בדרך בה אינך יכול ממש לומר שזו הפרה של זכויות אדם. אף פעם אין מספיק מים. מקלחת מצריכה משמעת צבאית-כמעט. אי אפשר להשיג היתרים. אתה תמיד עומד בתור. אם משהו מתקלקל, בלתי אפשרי להשיג אישור לתקנו. או שאתה לא יכול להשיג חלקי חילוף. יש ארבעה גופי חקיקה שונים שעשויים לחול בכל מצב משפטי (עות'מאני, בריטי, ירדני, ישראלי), ואיזה מהם חל באיזה מצב, או איזה מסמך צריך להשיג, ואיזה מסמך יתקבל – מי ידע. רוב הכללים אפילו לא אמורים להיות הגיוניים. לנסוע לראות את החברה שלך, מרחק 20 ק"מ, עלול לארך שמונה שעות, ולעשות זאת פירושו כמעט בוודאות לעמוד מול קניהן של מכונות יריה בהן מנופפים לעומתך, לאחר שצרחו עליך, בשפה שאתה חצי מבין, אנשים שחושבים שאתה תת-אדם. וכך שומרים את רוב הפלירטוט לטלפון. אם אתה יכול להרשות לעצמך את דקות השיחה. ישנם פקקים אינסופיים לפני ואחרי מחסומים, והנהגים מתקוטטים ומקללים, ומנסים לא להוציא את התסכול זה על חברו. כולם גרים מרחק של 20 או 25 קילומטר לכל היותר מן הים התיכון, אבל אפילו ביום החם ביותר בקיץ אין כל אפשרות להגיע לים. אלא אם אתה מטפס על החומה, ויש מקומות שאפשר לעשות זאת; אבל אז תוכל לצפות למצוד אחריך בכל רגע מצד סיורי אבטחה. מובן שהצעירים בגיל העשרה עושים זאת בכל מקרה. אך פירוש הדבר הוא, שהשחיה מלווה תמיד בפחד שיירו בך. אם אתה סוחר, או עובד-כפיים, או נהג, או חקלאי טבק, או פקיד – עצם תהליך העבודה היומית לפרנסתך הריהו שטף בלתי פוסק של השפלות קטנות. העגבניות שלך מעוכבות למשך יומיים, להרקיב, בעוד מישהו מגחך לעומתך. אתה נאלץ להתחנן לשחרר את ילדך ממעצר. ואם תיגש לדבר על לב השומרים, כמה מהם עשויים להחליט פשוט להחזיק גם אותך במעצר, כדי ללחוץ עליו להודות בזריקת אבנים, ופתאום אתה מוצא את עצמך בתא בטון ללא סיגריות. השירותים סתומים ועולים על גדותיהם. ואז אתה מבין: אתה עתיד לחיות ככה לנצח. אין שום "תהליך פוליטי". זה לעולם לא יסתיים. זולת במקרה של מעורבות על-אנושית כלשהי, אתה יכול לצפות לעמוד בדיוק באותו סוג של טרור ושל אבסורד במשך שארית חייך.

אבל לפעמים מישהו קורס תחת הלחץ ודוקר, למשל, חייל במחסום, או מצטרף לתא כדי לירות במתיישבים – ואין שום מעשה מסוים עליו ניתן להצביע שניתן למצוא בו את ההצדקה למה שנראה כמו מעשה טירוף חסר כל מידתיות.

אחרי הכל, פלסטין היא הארץ שהצמיחה את הגנוסטיציזם – האמונה שבני האדם חיים ביקום שנוצר בידי 'דמיורגוס', חצי-אל עוין, מלא בתקנות מוסר שרירותיות הקיימות רק כדי לבלבל אותנו ולהפיל את רוחנו – שכן אלוהים האמיתי נמצא במעין 'מקום אחר' מוחלט, אשר לא ניתן להכירו. אך איזו סיבה תיתכן למשטר פוליטי לנסות ליצור במודע מערכת חוקים אשר מכוננת בפועל דגם של יקום כזה, מעוות וחסר משמעות?

האסטרטגיה הזו מתמיהה במיוחד, משום שאפילו מנקודת המבט הישראלית אין אפשרות לפענח את ההיגיון שבה. בשנות ה-90 הייתה לישראל האפשרות להשיג שלום עם שכנותיה. התנאים שהוצעו לה היו מפליגים לטובתה, הן כלכלית הן פוליטית. איש לא ציפה אפילו מישראל לאפשר חזרה של מספר משמעותי כלשהוא מקרב פליטי 1948 [והפלסטינים? גרייבר יכול היה לכל הפחות לציין שב"איש" הכוונה היא למשטרים דכאניים מסביב ולמעצמות התומכות בישראל -א.ר.];

כל שנדרש אז היה פינוי של מה שהיו אותה עת קומץ התנחלויות בהן מתגוררת אוכלוסיה אשר רוב אזרחי ישראל החשיבו אז למטורפים דתיים אלימים,1 ולתת לאש"ף מעין מדינונת חסרת-שיניים. תחת זאת השתמשו הממשלות הישראליות בכסות הדיפלומטית של "פתרון שתי המדינות", שאיש לא מאמין כעת כי יוכל להתממש, הגם שמאות קריירות בירוקרטיות מכניסות נוצרו לאור העמדת הפנים שיש לו היתכנות – להפיכת הגדה המערבית לסבך של בסיסים צבאיים וקהילות מתוכננות ליהודים בלבד, מושא לגינוי מצד כל ארץ בעולם כמעט בהיותן מנוגדות לחוק הבינלאומי. קשה מאוד לדמיין כיצד תוביל תוכנית שכזו, בסופו של דבר, למשהו אחר זולת אסון. כבר עתה היא שינתה את תדמית הארץ ברוב העולם מקבוצה של שורדי שואה אידיאליסטיים, המפריחים את המדבר – לאוסף של צרי מוחין שפיתחו את ההתעללות בילדים בני 12 לדרגת שיטה מדעית. הם הבטיחו את המשך קיומם כאומה מוקפת אויבים מרים, ובה בעת הפכו תלוים תלות מוחלטת כמעט בתמיכה הבלתי מסויגת מצד מעצמה אימפריאלית הדועכת במהירות.

איך ייתכן שיהיה לזה סוף טוב כלשהו?

ומכאן גם: מהי, בעצם, האסטרטגיה הישראלית לטווח הארוך?

ככל שישנה תשובה בכלל, דומה שהתשובה היא: אין להם. לממשל הישראלי יש מושג כיצד להתמודד עם מקומם באזור בערך באותה מידה שחברות הנפט האמריקאיות יודעות איך להתמודד עם ההתחממות הגלובלית. נראה שהם חושבים, שאם הכוח האמריקני יתמוטט, או יוותר עליהם – משהו אחר יסתדר איכשהו. בוודאי יש להם אנשים בקבוצות סיעור מוחות, שמפיקים דו"חות ותרחישים אפשריים, אבל אלו רק הרהורים שוליים. הכוח המניע את הקולוניזציה, ההתיישבות בשטחי 1967 בפלסטין איננו אסטרטגיה נשגבת כלשהי, אלא התלכדות של יתרונות פוליטיים וכלכליים קצרי מועד.

ראשית, ההתנחלויות. בתחילה היו יוזמה של אוסף קנאים דתיים מבודדים, הגם שזכו למימון ביד רחבה. כעת נדמה שהכל מאורגן סביבן. הממשלה שופכת לתוכן משאבים ללא סוף. מדוע? דומה שמאז שנות ה-1990, פוליטיקאים ימנים בישראל הבינו שההתנחלויות הן מין כשף פוליטי: ככל שמזרימים אליהן כסף, כך פונה ציבור הבוחרים היהודי לימין. [זוהי טענה מוטעית לחלוטין, ומוזר שגרייבר מעלה אותה, כאשר נקל לראות כי דווקא ממשלות ה'שמאל' הציוני הן שבנו הרבה יותר בשטחי 1967, וכן – רוב הבניה התרחשה לפני שנת 2000 -א.ר.] הסיבה לכך פשוטה: ישראל יקרה. מחירי הדיור בשטחי 1948 מרקיעים שחקים. אם אתה אדם צעיר, חסר אמצעים כספיים לרשותך, בהדרגה נותרות בפניך שתי אפשרויות: לחיות עם ההורים עד שנות ה-30 לחייך, או למצוא מקום בהתנחלות, ביישוב בלתי חוקי, שם עולות הדירות אולי שליש מאשר בחיפה או בתל אביב [השכירות הממוצעת בגדה המערבית היא כשני שליש מן השכירות בחיפה ואולי שליש מן השכירות בתל אביב, אך לא גבוהה יותר משכירות בעיירות וערים משניות. באשר לעלות הבתים – זו לא נמוכה משמעותית מן העלות במקומות אחרים. ראו למשל כאן. מאידך גיסא, גדלי הדירות או הבתים ואיכותם עדיפים משמעותית על ערים בשטחי 1948, ישנן הטבות שונות במיסוי, באשראי ועוד, ותשתית הרווחה עדיפה. שוב מחד גיסא, גם בהתנחלויות בגליל ובמקומות נוספים ישנן הטבות משמעותיות והתנאים אינם עדיפים הרבה, אם בכלל, על שטחי 1967. -א.ר.] וזה עוד בלי להזכיר את הרמה הגבוהה יותר של תשתית הכבישים, בתי הספר, והשירותים הציבוריים השונים. בעת הזו, רוב המתנחלים גרים בגדה המערבית מסיבות כלכליות, לא אידיאולוגיות (וכך במיוחד באזור סביב ירושלים). אך חשבו לרגע מיהם אותם אנשים: בעבר, צעירים במצב כלכלי קשה, תלמידים, הורים צעירים בעלי השכלה – אלו היו ציבור המצביעים המסורתי של השמאל. [דבר זה נכון בארצות אחרות. בישראל, לא ברור מהי הגדרת השמאל, והאם מפלגות כגון מפלגת העבודה/מפא"י ופועלי ציון שמאל/מפ"ם מהוות שמאל, אך בין כך ובין כך, לא זה היה ציבור מצביעיה. -א.ר.] שימו אותם בהתנחלות, ואין מנוס מכך שיתחילו לחשוב כמו פאשיסטים, אפילו בלי לשים לב לכך. ההתנחלויות הן סוג מיוחד של מנועי ענק לייצור תודעה ימנית. קשה מאוד למי שהוצב בשטח עוין, עבר אימון בנשק אוטומטי וקיבל אזהרה להיות עירני בכל רגע מפני האוכלוסיה המקומית – הרותחת על כך ששכניך בדלת ממול הרגו בעדריהם וקיצצו במטעי הזית שלהם – לא למצוא היגיון מתבקש בלאומנות אתנית. כתוצאה מכך, בכל בחירות, ציבור המצביעים הישן של השמאל מתפוגג עוד ועוד, וצבר של מפלגות דתיות ופאשיסטיות או פאשיסטיות-למחצה זוכה בחלק הולך וגדל מן הקולות. פוליטיקאים, אשר מתקשים לחשוב על כל מה שמעבר לבחירות הבאות, לא יכולים לעמוד בפיתוי כזה.

ומה לגבי המדיניות כלפי הפלסטינים? איזה היגיון ניתן למצוא בה?

שוב, צריך להדגיש כי מתכנני המדיניות הישראלית בגדה המערבית אינם מטומטמים. רובם נבונים ביותר. לרבים מהם תארים מתקדמים, והם בקיאים בהיסטוריה ובסוציולוגיה של משטרים צבאיים ובמדע הממשל האזרחי. הם מודעים היטב לטכניקות אשר יושמו בהצלחה בידי כוחות כובשים בעבר, במטרה לפייס ולבצע קואופטציה לאוכלוסיה כבושה. לא מדובר בפסגת האתגר המדעי; יש ספר כללים תקני: קואופטציה של גורמים וקבוצות באוכלוסיה, הפרד ומשול, מאזן מעודן ומאופנן של מקל וגזר, הפעלת אסטרטגיות מסוימות ליצירת תלויות ונאמנויות חצויות… ואין לטעות, מפתחי האסטרטגיה הישרלית בהחלט מפעילים את השיטות הללו. אך נראה שהם נחושים להציע גזר קטן ככל האפשר, ולאיים במקל עבה ככל האפשר, מבלי להצית התלקחות רבתי. הנהגת אש"ף הותיקה, שכבת השמנת שבפזורה הפלסטינית, אכן עברה קואופטציה: ניתנה לה זכות שיבה משלה, בזעיר אנפין, מבסיסיה הקודמים בלבנון ובצפון אפריקה, והוענקו לה זכויות יתר מיוחדות, בתמורה להסכמה לעזור בשיטור האוכלוסיה הערבית. בתמורה ארגנה ההנהגה את כספי הסיוע הנכנסים באופן שיקלוט רדיקלים שמאליים לשעבר לתוך ארגוני 'מגזר שלישי'. וכמה אנשי עסקים ערביים עשירים אכן עוברים בחופשיות את המחסומים וסוגרים עסקאות דיור רווחיות. ישנה אפילו בועת נדל"ן קטנה, כאשר הכסף זורם מרופאים ועורכי-דין שעובדים בחו”ל לבני משפחה להם אין על מה להוציא אותו – והתוצאה היא אחוזות בטון גדולות עולות כפורחות, מעוטרות בגגות רעפים אדומים – במאות ואלפים באזורים שבשליטת הרשות הפלסטינית. אלא שבאחוזות הללו האסלה עדיין אינה פועלת כשורה בהיעדר חיבור למים (כל המים, כמובן, מגיעים לבריכות השחיה של המתנחלים. [גם כהגזמה זו טענה אינה נכונה. ישראל מאפשרת לפלסטינים להשתמש בכמויות קטנות מאוד של מים, ואפשר לומר שהיא חונקת אותם בצמא – אך לא מדובר במשחק סכום-אפס עם ההתנחלויות, הווה אומר המים החסרים לפלסטינים אינם נמצאים בבריכות השחיה של המתנחלים הציונים. -א.ר.]) אירוניה היא, שהשטחים הינם שוק הייצוא הישראלי הגדול ביותר, [זוהי טעות גסה. ב-2014 יצאה ישראל לארה"ב בערך כ-18.56 מיליארד דולר; ובניכוי יהלומים וכיו"ב, מעל 9 מיליארד. זאת לפי נתוני הלמ"ס הייצוא לשטחי הרשות הפלסטינית עמד על כ-5.05 מיליארד דולר, ככל הנראה לא כולל רצועת עזה). לעומת זאת, בחישוב היקף הייצוא לפי גודל היעד ייתכן ששטחי 1967 הינם אכן המובילים. -א.ר.] ומשום שהישראלים הרסו את תעשיית החקלאות, המסחר והתעשיה הקלה שהתקיימה בהם בעבר, באמצעות רגולציה עוינת – פירוש הדבר הוא בציעת בצע מתוך כספי התשלום לקרובים הפלסטינים, בכל דרך אפשרית. [לא בכל דרך אפשרית. ישראל, ובעלי הון ישראליים, היו יכולים לנגוס עוד יותר, לפחות מבחינה טכנית. כאשר ישראל רוצה היא יכולה גם לשדוד בנקים, ראו למשל כאן. -א.ר.] על כל פנים, מה שיוצא דופן באסטרטגיות הפרד ומשול אלה, הוא כמה מעט מהן יש. מבחינה כלכלית היה קל ביותר ליצור מעמד בינוני בגודל משמעותי, בעל אינטרס כלכלי בשיתוף פעולה עם רשויות הכיבוש [לא ברור שהדבר היה אפשרי מבלי להרחיב משמעותית את יכולת הפעולה של אותו מעמד בינוני, חופש התנועה שלו וכיו"ב, דבר שהיה קשה לביצוע יחד עם רמת הדיכוי של יתר האוכלוסיה. -א.ר.]; דומה שהרשויות הישראליות בחרו במכוון שלא לעשות כן.

תחת זאת, אני סבור שעלינו לשאול את אותה שאלה ששאלנו לגבי ההתנחלויות. יישובי ההתנחלות הינם מנוֹעים לייצור סוג מסוים של תודעה אתנית-לאומית, והן ממומנות, ביסודו של דבר, למען תועלת פוליטית. איזה סוג של פלסטינים מנסות רשויות הכיבוש ליצור? מן הסתם, לא את הסוג הכנוע והצייתן. אין שום היגיון בהנדסת חיים של קושי, אימה והשפלה ללא סוף – להבטיח, למשל, שכמעט כל אם ואב פלסטיניים צריכים לדאוג האם יצליח ילדם בן ה-12 לחזור בשלום מבית הספר, או אם הוא כבול כבר בשלשלאות ובכיסוי עיניים בתא מבטון – אם המטרה היא לפייס אויב לשעבר. התשובה היחידה המסתברת היא רצון הכוחות הישראליים בתסיסה של הפלסטינים; הם רוצים שתהיה התנגדות; אך הם רוצים להבטיח גם כי להתנגדות הפוליטית תחסר כל השפעה. הם רוצים אוכלוסיה כנועה בחיי היום יום, אך אשר מתפרצת מדי זמן מה, אישית או קיבוצית, באופן בלתי אסטרטגי ובלתי מתואם, אותו ניתן לייצג לעולם החיצון כשגעון שטני ללא כל היגיון.

ולשם מה להם לעשות זאת? כמעט כל פרשן פוליטי ערבי עמו שוחחתי ראה בתשובה לכך דבר הברור מאליו כמעט. כלכלת ישראל פיתחה מידה רבה של תלות במסחר בנשק טכנולוגי [במקרה הטוב זו הגזמה, ובמקרה הרע טעות פשוטו כמשמעו. הייצוא הבטחוני מישראל עמד על כ-5.66 מיליארד דולר ב-2014, מתוך כ-60 מיליארד דולר סה"כ. לא זו בלבד, אלא שב-2014 צנח הייצוא הבטחוני בכמיליארד דולר, ולא הורגש משבר תעשייתי/מסחרי משמעותי בשיח הציבורי בישראל, ולא קרסו חברות בטחוניות גדולות. -א.ר.] , ואספקת מערכות 'אבטחה' אלקטרוניות שונות. ישראל הינה כיום יצואנית הנשק הרביעית בעולם, אחרי ארה"ב, רוסיה ובריטניה (לאחרונה עקפה את צרפת, אשר ירדה למקום החמישי) [מהיכן הסטטיסטיקות האלה? סין יצואנית נשק גדולה מישראל, וכך כך גרמניה. למעשה, לפי נתוני המכון הבינלאומי למחקרי שלום בשטקהולם, ראו כאן; עם זאת מדובר בנתונים לגבי העשור 2010-2014 ולא לגבי 2014 בלבד -א.ר.] זהו הישג די משמעותי לארץ קטנה כזו. אך כפי שכולם מזדרזים להוסיף. למערכות נשק ואבטחה ישראליות יש יתרון עצום על מתחרותיהן, אשר החברות הישראליות מקפידות גם להדגיש בפרסומי המכירות: הן עברו ניסויים נרחבים בשדה. פגז חדש זה שימש להשמדת מנהרות בעזה! מטול גז מדמיע זה, מטיפוס חדש המבצע פיזור מקרי, הופעל בהצלחה נגד מחנה הפליטים בלאטה. התקן זה לזיהוי באמצעות לייזר מנע זה כמה פעמים כבר מתקפות על מתיישבים." התנגדות ערבית הפכה למשאב כלכלי לניצולם של בעלי הון ישראלים, אך לו הייתה דועכת כליל, תעשייית היצור הישראלית הייתה נפגעת קשות..

אם נגדיר בריונות, ביסודו של דבר, כצורת תוקפנות הנועדת לגרום תגובה המשמשת כהצדקה בדיעבד למעשה התוקפנות המקורי, הרי שהכיבוש הישראלי הפך את הביריונות לעקרון ממשלי: כל דבר מתוכנן להיות פרובוקציה. הפרובוקציות הן יומיות; הן מכוערות ומשפילות. אך הן מיועדות גם להיחשב מתחת לסף התוקפנות הבוטה והבלתי ניתנת להכחשה, כך שניתן אפילו לטעון שלא היו בדיוק "מתקפה"; כמו התנהגויות הביריון בבית הספר, אשר לנצח יקניט וידחף וימרפק ויבעט, בתקווה שפרץ זעם בלתי מתוכנן יהפוך את זהות הקורבן והנפגע במצב הזה, והפלסטינים הם אלו שיגררו לחדר המנהל.

לא הגעתי להבנה מלאה של הייסורים במצב הפלסטיני עד שהבנתי שכל טעם החיים, בחברה הפלסטינית המסורתית, היא לשים את עצמך במצב בו תוכל להיות נדיב כלפי זרים [הגזמה סטריאוטיפית -א.ר.]. הכנסת אורחים היא הכל [הגזמה סטריאוטיפית -א.ר.]. כאשר נכנסתי לראשונה לנבלוס, בטנדר ובו גם צוות צילום אמריקאי, כולם בשכונה אליה נכנסנו (כפי שנודע לי מאוחר יותר) החלו מיד לשלוף טלפונים סלולריים כדי להבין מה קורה. מיהם הזרים? ואיזה מן ציוד נמצא בידיהם? למה באו לכאן? ברגע בו נכנסנו לבית מקומי, הכל היה שונה: ועדת שכונה הרכיבה במהירות 30 או 40 מתנדבים צעירים שהתחייבו להתערב פיזית אם גורמים מושחתים ברשות הפלסטינית, או כוחות הבטחון הישראליים, יגרמו לנו בעיות כלשהן. אחרי הכל, עתה היינו אורחי הבית של מישהו, ובטחון האורח הוא חוב כבודו של מארחו.

כמובן שלא היה לנו שום מושג שדבר כזה מתרחש באותה עת. הדבר נודע לנו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מישהו ציין זאת באוזנו של אמין כהערת אגב.

אחד הסיורים הראשונים של צוות הצילום היה לעראבה, עיירה חקלאית שמרכזה מלא כרזות ודגלים שחורים של הג'יהאד האסלאמי ושרידים של מסגדים ומצודות מימי הביניים. בתחילה נדמה היה שאנשים מנסים להתחמק מאיתנו, והבתים היו מוגפים ברובם, אך לאחר זמן מה התחוור לנו שהיה זה רק משום שהשמש עדיין לא שקעה: היה זה חודש הרמדאן, ואנשים התביישו לקבל פני אורחים אם אינם מסוגלים להציע להם מזון. עד שקיעת החמה נדמה היה שבכל מקום אליו נשאו אותנו רגלינו יפה סבר הפנים, בהזמנה ליהנות מבשר טלה, מאפים ותה מרווה. נשים זקנות בצעיפי ראש מילאו שוב ושוב את כוסותינו, יושבות על מרפסות ומספרות סיפורים אודות גילוי ארכיאולוגי של קבר מנהיגים יהודים עתיקים כלשהם – לא קלטתי את השמות, אולי היו אלו מכבים – כאשר מאז הוכרזו הקברים מקום עליה לרגל. במצב עניינים רגיל כמובן, גילוי כזה פירושו תועלת כלכלית בלתי צפויה לקהילה. בפלסטין, ייתכן שפירושו יהיה גירוש, פשוט כך, של כפר שלם. עראבה היא גדולה מכדי שכך יהיה; לכן במקרה זה פירוש התגלית היה כי מעת לעת ייסרקו חיילים ישראלים את הכפר – במאותיהם, באפוד קרבי מלא, עם צלפים המתמקמים על גגות בתים – ויוכרז עוצר בן 12 שעות בעוד מתיישבים יהודים צועדים בדרך לעריכת טקסי אזכרה. ולאחר מכן הם הולכים.

ואז התחילו לספר לנו את סיפורי הילדים מקרב ילדי הכפר שנמצאים כרגע בכלא באשמת קשירת קשר לארוב למתיישבים ולתקוף אותם.

באותו רגע התבהר לי – מישהו שנולד למשפחה יהודית בניו-יורק ושהואכל בכפית תעמולה ציונית – בדיוק איך נראים בוודאי הדברים מן הצד השני. בכל מקום אליו הלכנו, פלסטינים היו מספרים לנו על סוגי האנשים השונים אשר קידמו בברכה, לאורך ההיסטוריה, לארץ הקודש: ארמנים, יוונים, פרסים, רוסים, אפריקאים, יהודים… הם ראו בציונים בתחילה כאורחים שנטו ללון. אלא שהיו אלה האורחים הנוראיים ביותר שאפשר לדמיין לביתך. כל מחווה של הכנסת אורחים, של סבר פנים יפות, הופכת לרישיון לניכוס, וטובי התועמלנים בעולם זינקו לפעולה לנסות לשכנע את כל העולם שמארחיהם הם מפלצות בלתי אנושיות, חסרות כל זכות על בתיהן שלהן. במצב כזה, מה היו יכולים לעשות? להפסיק להיות נדיבים? אבל אז הובסו תבוסה מוחלטת, קיומית. לכך התכוונו אנשים בדברם על חיים של שחיקה מחושבת. באופן שיטתי נשללות מאנשים האפשרויות הפיזיות הכלכליות והפוליטיות לרוחב לב. וקיפוח האמצעים למחווה נפלאה כזו הוא מעין חיי מוות.

דייויד גרייבר

הערות תחתית

  1. טענה זו אינה נכונה. בתחילת שנות ה-1990 עלתה אוכלוסיית המתיישבים בשטחי 1967 על 200,000 איש, וב-1992 התקרבה כבר ל-300,000 (ראו כאן); רוב ההתנחלויות בשטחי 1967 הוקמו לפני 1990, ובכללן רוב הגדולות (ביתר עלית, מעלה אדומים, אריאל, גבעת זאב) וכל השכונות היהודיות החדשות במזרח ירושלים; רק חלק קטן מן הישראלים החשיבו את כלל המתיישבים בשטחי 1967 למטורפים דתים אלימים; ורק חלק מן הישראלים החשיבו חלק ניכר מן המתיישבים בשטחי 1967 למטורפים דתיים אלימים -א.ר.

הגווארדיה השחורה – מאבק באימפריאליזם הרוסי

"הגווארדיה השחורה האוקראינית"

"הגווארדיה השחורה האוקראינית"

בעקבות המהפכה הבורגנית שהתרחשה באוקראינה (על השתתפות האנרכיסטים בשינויים המהפכניים כתבנו בסיקור הזה). מתחילת 2014 ועד היום סובלת אוקראינה מפלישה של כוחות צבא רוסיה. הכוחות הרוסים והפרו-רוסים שהצליחו להשתלט על אזורים במזרח אוקראינה (לוגנסק ודונייצק) ממשיכים לנסות לפרוץ את קווי ההגנה ולהתקדם לכיוון הערים חרקוב ומריופול.

ישנו מגוון רחב של יחידות המשתתפות בחזית הלחימה כנגד הפלישה הרוסית, אך ישנה גם יחידה עצמאית אחת שהיא די ייחודית – "הגווארדיה השחורה האוקראינית" בשמה המלא, או הגווארדיה השחורה. היחידה הזאת עצמאית ברוחה ולא מצייתת לא לממשלה האוקראינית ולא לצבא האוקראיני. לוחמי היחידה הם אנרכיסטים או פעילי שמאל רדיקלים, רובם מהפכנים שנטלו חלק משמעותי במהפכה האוקראינית בתחילת 2014. כיום הם רואים את תפקיד הראשי שלהם כלעצור ולהדוף את הפלישה הרוסית ולשחרר את השטחים הכבושים של מזרח אוקראינה – אך זה לא הכול. המהפכנים אינם מכירים בתוצאות המהפכה הבורגנית ובממשלה החדשה, ותוך כדי השתתפות בלחימה חותרים לבנות תשתית מהפכנית חדשה לסבב הבא של המהפכה שתפרוץ בזמן הקרוב באוקראינה. לטענתם, הסבב השני של המפכה חייב להיות חברתי ומעמדי יותר לעומת המהפכה הבורגנית שהייתה.

הגווארדיה סובלת מקשיים רבים ואחד מהם הוא מחסור באנשים הבקיאים באמנות הלחימה. יגאל לוין, אחד מפעילי ארגון "אחדות", שהיה בעברו קצין בצה"ל וכיום אנרכיסט ופעיל חברתי אנטי-ציוני, יצא לכמה שבועות לאוקראינה בשביל לתמוך, לעזור וללמד לוחמים מהגווארדיה אמנות לחימה, ולהכין אנשים לקרבות עם האימפריאליזם הרוסי והאוליגרכיה האוקראינית. הראיון המלא עם יגאל על המתרחש באוקראינה ועל הגווארדיה השחורה יעלה במהלך החודשיים הקרובים.

יגאל לוין עם הלוחמים

יגאל לוין עם הלוחמים

משמרת מחאה מול שגרירות טורקיה – הפסיקו את דיכוי המהפכה הכורדית

* קריאה לפעולה בינלאומית על הטבח בסורוק – משמרת מול שגרירויות טורקיה ברחבי העולם, ובתל אביב ברחוב הירקון 202, יום ראשון 26 ליולי 19:00 *

קישור לאירוע בפייסבוק: https://www.facebook.com/events/121193251555284/

KOBANE-1024x679ב-20 ביולי 2015 נהרגו לפחות 32 א/נשים ונפצעו כ-100 בהתקפת התאבדות של המדינה האסלאמית (דאעש). המותקפים היו קבוצה בת 300 מתנדבים לערך (בעיקר מקבוצות נוער סוציאליסטיות, קומוניסטיות ואנרכיסטיות) בדרכן/ם לעזרה בשיקום של קובני שברוג'אווה – אחד האזורים הכורדיים בצפון סוריה בו מתחוללת מהפכה חברתית. האזור זקוק באופן דחוף לשיקום ולסיוע בעקבות כיבוש רובו על-ידי דאעש בשנה שעברה והמערכה הקשה על העיר קובאני, אשר זרעה הרס עצום בעיירה. בין ההרוגים והפצועים פעילים אנרכיסטים מקבוצת 'היוזמה האנרכיסטית הטורקית'.

טורקיה ממשיכה לתמוך בצורות עקיפות שונות במדינה האסלאמית, ולהצר את צעדי התומכים בהתקוממות ברוג'אווה הכורדית. לפי דיווחים שונים, הממשלה הטורקית אף איפשרה לכוחות דאעש גישה לאזור לקובאני. ארגונים אנרכיסטים טורקיים פרסמו קריאה לסולידריות בינלאומיות נגד התנהלות זו של המדינה הטורקית.

כמובן, איננו שוכחות ואיננו מקלות ראש במצב יתר אוכלוסיי סוריה, הסובלים את זוועות מזוועות מלחמת האזרחים מזה מספר שנים, כולל מתקפות רחבות על אוכלוסיה אזרחית מצד המשטר הסורי, המדינה האסלאמית, וכוחות נוספים כגון ג'בהת א-נוסרה. מיליוני פליטים נמלטו מרחבי הארץ, חלק ניכר מהם לטורקיה.

אנו דורשים מן המדינה הטורקית:
* לחדול ממאמציה וכוונותיה לחבל בניסיון המהפכני ברוג'אווה, וביוזמות
האוטונומיות הכורדיות בכלל
* לפתוח את הגבול לפליטים ונזקקים מקובאני
* לאפשר כניסת סיוע חוץ-טורקי לקובאני
* לחדול מתמיכה גלויה וסמויה, ישירה ועקיפה, בכוחות דאעש וביתר הכוחות הנאבקים במהפכניות ובמהפכנים שבצפון סוריה

להעלאת דרישות אלה, ובהיענות לקריאה לסולידריות תתקיים משמרת מחאה מול השגרירות הטורקית ברחוב הירקון 202, תל אביב. המשמרת תתקיים ביום ראשון, 26 ביולי, בשעה 19:00.

אחדות – ארגון אנרכו-קומוניסטי בישראל/פלסטין
25 ביולי

אנטישמיות-במרחב-האקטיביסטי / יסמין חוסרי

865786879

עם התגברות התודעה הפוליטית והמידע הרב שאפשר לקבל בצורה הרבה יותר מהירה ופשוטה בימינו, בין אם זה באינטרנט ובין אם זה בחדשות בטלוויזיה, יותר ויותר אנשים מבינים את ומודעים לכיבוש הישראלי. אנשים משתפים תמונות בפייסבוק, תמונות המנציחות את זוועות המלחמה שלא נגמרת, כתבות חדשות נכתבות מדי יום על המתרחש בשטחים והשנאה הממוסדת שהפלסטינים חווים מן הממשלה הישראלית. סרטונים משותפים בקצב מרשים ברחבי הרשת, מה שתורם להכרה במאבק הפלסטיני וגורר תמיכה רבה מפעילים ברחבי העולם. מתחת למעטה של תמיכה והכרה בעם הפלסטיני ובסבלו, מצליחים להסתתר מוטיבים אנטישמיים ברורים, שנעלמים לרוב תחת כותרות במסווה של זכויות אדם.

במאי האחרון התפרצו שני צעירים לבית כנסת בארה"ב במחאה כלפי צה"ל. במהלך הפגנת תמיכה בחרם על ישראל באוניברסיטת סידני שבאוסטרליה, נופף פרופסור שעובד במרכז לשלום באוניברסיטה בשטר של חמישה דולרים מול אישה מבוגרת שכעסה עליו ולפי עדותו גם בעטה בו. הוא ניסה להסביר זאת כפעולה שהייתה אמורה להראות כי הוא מתכוון לתבוע אותה, אבל אי אפשר להתעלם מהמוטיב המוכר ש"יהודים צמאים לכסף", ונפנוף בשטר הוא אינו מעשה תמים בהקשר הזה, במיוחד לא במהלך אירוע מחאה שאמור לעורר מודעות לבעייתיות של מדינת ישראל. בפריז, הפגנה שהחלה כפעולה נגד הכיבוש ובעד עצמאות פלסטינית הגיעה בקלות יחסית למחוזות מכוערים של אנטישמיות, לאחר שמספר מפגינים הגיעו לשני בתי כנסת כדי לריב עם פעילים ציונים, ובנוסף ניפצו חלונות של חנויות שבעליהם נחשדו כיהודים. בהפגנה עצמה צוטטו אנשים שאמרו דברים בנוסח "היהודים שולטים במדיה" ו"המשטרה ציונית". לאחר כמה ימים התארגנה עוד הפגנה באזור מגורים של חרדים ספרדים רבים, שוב נופצו חלונות של חנויות שבעליהן נחשדו כיהודים. בשנת 2013, בארה"ב לבדה, 737 א/נשים הותקפו בשל יהדותם, לפי דו"ח של ה– FBI. המספר עולה על שאר התקיפות נגד בני יתר הדתות גם יחד (311 מקרים יותר).

ברוב הכתבות המופיעות כיום במדיה המיינסטרימית, באלה שנוגעות בסכסוך הישראליפלסטיני, ניתן למצוא תגובות בנוסח "על היהודים להיות יותר חכמים מזה" או "יחסית לעם שעבר שואה… (השלם את החסר)”. אל לנו להתעלם מן המאפיינים האנטישמיים המובהקים שבהן. אלו משפטים שמצמצמים את השואה היהודית ל"לקח" ששכחנו לקחת או ל"חוויה" שעברנו ושעלינו להסיק ממנה הלאה. השוואות בין השואה היהודית לכיבוש האדמה הפלסטינית הוא דבר שאסור שיהיה לו מקום בשיח הפוליטיאקטיביסטי. השאלה של איזה עם סובל/סבל יותר היא מקום רעיל שאל לנו להכנס אליו. כאשר אנחנו מקטינות את סבלו של עם שלם ולמודסבל, אנחנו מאפשרות לזוועות כאלה להמשיך. כשאנחנו משוות בין הזוועות האלה, אנחנו גם מקטינות מסבלו של העם הפלסטינאי, בכך שאנחנו מתארות את הסבל שהם עוברים בצורה שנועדה לעורר פרובוקציה לרוב אנחנו משכיחות מהעולם שיש בעיות קונקרטיות שאותן אנחנו בוחרות שלא להאיר בצורה האמיתית שלהן.

מעבר לבעיות הברורות האלה, זה גם מפשט את הקונפליקט. כאשר מטיחים ביהודים כי הם גרועים כמו הנאצים, המורכבות של הסכסוך נעלמת מן השיח. הסכסוך לא מתרחש מפני שיהודים לא כל כך מחבבים פלסטינים ורואים בעצמם הגזע השולט (ולכן עליהם לרצוח את כל אלה המתנגדים להם), ואסור לנו לשכוח את זה.

32332

הפגנה פרו-פלסטינאית בספרד, 2014

אי אפשר להתעלם מהטרנד הזה, ואי אפשר לתת לו מקום במרחב האקטיבסטי העולמי והמקומי. כתומכות בזכויות אדם שמנו לעצמנו כדגל לדאוג ולכעוס בשביל כל מי שפוגעים בו, וכשם שנצא נגד תקיפות כלפי קבוצות אחרות, אסור לנו לשכוח גם מהיהודים/ישראלים. כשאנחנו קוראים ומצקצקים בלשון אבל מדפדפים הלאה, אנחנו מאפשרים לזה להמשיך. כשאנחנו שומעות על מקרים כאלה ואנחנו מתייגות אותם תחת "נו מילא, הרי הכול מאוד לחוץ כרגע ותראו בכלל מה קורה בעזה", אנחנו מקטינות את הסבל והכאב של הנשים והאנשים שתוקפים אותם, של אלה שמפחדים לצאת מהבית, של אלה שלא נותנים להן לגיטמציה לפתוח את הפה כי הן משתייכות "לצד הלא נכון", דבר שאנחנו כל כך נאבקות בו כאשר הוא מוטח כלפי א/נשים אחרים.

22 שנות שלילת חירות בגלל קיום יחסי מין

11124429_1456535151308307_379302847_n

ג'ניפר פיטצ'ר

מורה בת 30 מפלורידה (ג'ניפר פיטצ'ר) נשלחה ל- 22 שנים בכלא בגלל קיום יחסי מין עם שלושה תלמידים שלה, בני 17 כל אחד. אני חוזר על זה, 22 שנות מאסר!!! רק להזכירכם שאנדרס בריוויק, הרוצח מנורבגיה שטבח בכמעט מאה איש, מרביתם בני נוער, קיבל 21 שנות מאסר.

כן, זה קורה בארצות הברית "הדמוקרטית" למופת. וזה מטריף עוד יותר לאור העובדה שזה מתרחש בשעה שהממשלה מאשרת נישואים חד מיניים לקהילת הלהטב"ק (האם שמתם לב, אגב, לזמן הרב שהתקשורת בארץ מקדישה לעניין אישור הנישואים הגאים, בשעה שלא פורסמה כאן אף ידיעה אחת על המקרה הזוועתי הזה?). הממשלה לא נתנה שום "אישור" או שום טיפה של חירות, אלא מזכירה לך שהיא שולטת בך. היא שולטת בשלטון טוטאלי וכלל-עוצמתי. שלטון ביולוגי, אם אפשר לומר, כי היא זאת שקובעת את המיניות שלך, את רמת הפתיחות שלך לזולת, את היכולת והרצון שלך לחיים פרטיים ואינטימיים. היא יכולה בשניה אחת לתת וגם בתוך שניה אחת ליטול בחזרה.

גוף האדם (ובמקרה הזה, גוף האישה) הוא גופו של האדם ורק הוא יחליט מה הוא עושה איתו. כך גם עם המיניות והיחסים בין בני האדם. בני 17? הם ילדים מסכנים? ילדים? מה "כבוד" השופט מחרטט לעזאזל? בעולם המערבי כיום, נוער בגיל 17 מנהל חיי מין וחוויות מיניות אינן זרות לו. ואם הם בני 18 זה כן בסדר? הביורוקרטיה הקרה של מפלצת ה"מדינה" יודעת היטב כיצד לנשל את חירותם של בני האדם, וגם נכנסת לתחתונים שלהם לפני זה.

חירות לג'ניפר פיטצ'ר! מוות למפלצת המדינית!

יגאל לוין

שולטים בך / פייר-ז'וזף פרודון

Pierre-Joseph-Proudhon-14-10
שולטים בך – מה פירושו של דבר? מפקחים עליך מקרוב, בולשים אחריך, מנהלים אותך, מסייגים אותך בחוקים, מתקנים תקנות להצר צעדיך, כולאים אותך, מורים לך את הדרך ללכת בה, מטיפים לך, בודקים אותך, אומדים אותך, מחשבים את ערכך, נוזפים בך, מפקדים עליך. וכל אלה עושים יצורים אשר אין להם זכות לעשות כך, יצורים ללא דעת וללא מידות טובות.

שולטים בך – הווה אומר: בכל מעשה אתה עושה, בכל עסק מעסקיך, על כל צעד ושעל שלך רואים ורושמים אותך, פוקדים אותך, סובבים אותך בתעריפים וחותמות, מודדים אותך, ממספרים אותך ומטילים עליך מס, נותנים לך תעודה, היתר ורשות, מעירים הערות עליך, תובעים אותך לדין ומטילים עליך איסורים, מתקנים אותך, מייסרים אותך, ומענישים אותך. באמתלה של תועלת הציבור ובשם ענינו של הכלל מטילים עליך ארנונות, מאמנים אותך, גובים ממך כופר-נפש, מנצלים אותך, שמים עליך מונופולים, מועלים בך ומוצצים את דמך, מאחזים את עיניך וגוזלים אותך.

ואם גילית שמץ של מרי והשמעת הגה של קובלנה, מרסנים אותך, מחזירים אותך למוטב, גוערים בך ומציקים לך, עורכים עליך ציד ומתעללים בך, מכים אותך, משקיטים אותך, כובלים את ידיך ואת רגליך, שמים אותך בכלא, יורים בך, מפציצים אותך, שופטים אותך, קונסים אותך, מגרשים אותך ומקריבים אותך, מוכרים אותך ובוגדים בך, ובשביל שתתמלא סאתך עושים אותך לצחוק ולועגים לך, מגדפים אותך ומחללים את כבודך.

זוהי הממשלה, זה הצדק שלה וזה המוסר שלה! וכמה משונה הדבר, שיש עוד דמוקרטים בקרבנו המבקשים ללמד זכות על הממשלה, ויש עוד סוציאליסטים הבאים לתמוך בתועבה הזו, בשם החירות, השוויון והאחווה. איזו צביעות.

התרגום לעברית פורסם בראשונה בחוברת "אלטרנטיבה" שראתה אור בשנת 1974.

סדנת "איך לקרוא (פוליטית) את תלוש השכר שלך"

ב-2 ביולי 2015 קיימנו סדנת "איך לקרוא (פוליטית) את תלוש השכר שלך" בבר קיימא בתל אביב. תודה לכל מה שהגיעו לסדנה!

בסדנה למדנו מהן זכויותינו החוקיות העיקריות כעובדים וכיצד לזהות שלא קיבלנו את המגיע לנו. בנוסף, ראינו כיצד זכויותינו החוקיות הושפעו מההיסטוריה של המאבק המעמדי ושל הסדרים בין-מעמדיים שונים.

לקבלת עדכונים לגבי אירועים וסדנאות נוספים בעתיד, שילחו לנו מייל לכתובת: ispaunity@gmail.com

20150702_203259 20150702_194655