מכתב של נדז'דה טולוקוניקובה (מואשמת בפרשת פוסי ריוט) ממחנה העונשין מורדוביה

detail_80b1e95ae87f6a9a890f0c5d0c52657a

נדיז'דה טולוקוניקובה

ביום שני, 23 בספטמבר, אני מכריזה על שביתת רעב. זו שיטה קיצונית, אך אני בטוחה שבשבילי זו האפשרות היחידה לצאת מהמצב הקיים.

הנהלת המושבה [“מושבת עונשין" – שם למחנות עבודה לאסירים ברוסיה, הערת המתרגם] לא מוכנה לשמוע אותי. אך אני לא מוכנה לחזור בי מדרישותיי, אני לא אשב בשקט ואסתכל בכניעה, איך אנשים במושבה נופלים מהרגליים עקב תנאי עבדות. אני דורשת להפסיק את הפרת זכויות האדם במושבה, דורשת לשמור על החוק במחנה מורדוביה (האזור שבו נמצא בית הכלא, הערת המתרגם]. אני דורשת להתייחס אלינו כמו לבני אדם ולא עבדים.

עברה שנה מאז שהגעתי למ. ע. 14 בישוב פארצ'ה שבמורדוביה. כמו שאסירים אחרים אומרים, "מי שלא ישב בכלא במורדוביה, לא ישב בכלא כלל". על מחנות מורדוביה התחילו לספר לי עוד במתקן המעצר במוסקבה. המשטר הכי קשה, יום העבודה הכי ארוך, הפקרות מוחלטת. למאסר במורדוביה מלווים אותך כמו להוצאה להורג. עד הרגע האחרון מקווים: "אולי את לא למורדוביה? אולי זה יפסח עליך?". עלי זה לא פסח ובסתיו 2012 הגעתי אל המחנות על גדת הנהר פארצ'ה.

מורדוביה פגשה אותי במילותיו של סגן מנהל המחנה, קופריאנוב, שפוקד על מ. ע. 14 שלנו: "דעי לך: לפי תפיסתי הפוליטית אני סטאליניסט". מנהל אחר, קולגין, ביום ראשון הזמין אותי לשיחה במטרה להוציא ממני הודאה  באשמה. "קרה לך אסון בחיים. נכון? קיבלת שנתיים במחנה. כאשר בחיי אדם קורה אסון הוא בדרך כלל משנה את תפיסותיו. את חייבת להכיר באשמתך כדי לצאת לפני הזמן. אם לא תעשי את זה – לא תצאי". מייד אמרתי למנהל שאעבוד רק לפי חוקי התעסוקה, שמונה שעות ביום. "חוק זה חוק, אבל מה שחשוב – זה עמידה בדרישות הייצור. אם אתן לא עומדות בדרישות – אתן נשארות שעות נוספות. ובכלל שברנו כאן אנשים יותר חזקים ממך" – ענה לי תת-אלוף קולגין.

כל הצוות שלי עובד במתפרה 16-17 שעות ביום. מ7:30 עד 0:30. שינה – במקרה הטוב ארבע שעות ביום. חופש אנחנו מקבלות פעם בחודש וחצי. כמעט כל יום ראשון [יום החופש השבועי, כמו יום שבת, הערת המתרגם] – עובדים. אסירות כותבות בקשות לצאת לעבוד "מרצונן החופשי". כמובן שבפועל אין שום רצון, אך בקשות אלו נכתבות תחת לחץ מצד האסירות המקורבות להנהלת המושבה, אשר משמיעות את דרישותיה של ההנהלה.

אף אחת לא מעיזה לסרב (ולא לכתוב בקשת יציאה לאזור התעשייה, שמשמעותה לא לצאת לעבודה עד אחת בלילה). אישה בת 50 ביקשה לצאת לאזור המגורים לא ב-0:30 אלא ב-20:00  כדי ללכת לישון ב-22:00  ולפחות פעם בשבוע לשון שמונה שעות. היא לא הרגישה טוב, יש לה יתר לחץ דם. כתגובה ארגנו ישיבת צוות שבה ביקרו את האישה, השפילו וירקו עליה, קראו לה טפילה. "מה, את רוצה לשון יותר מכולם? אפשר לחרוש עליך, את סוסה!" כאשר מישהי מהצוות לא יוצאת לעבודה לפי פטור מהרופא, מלחיצים אותה. "אני תפרתי עם 40 מעלות חום, לא נורא. מי חשבת יתפור במקומך?!"

צוות המגורים שלי פגש אותי במילים של אסירה אחת שמסיימת את 9 שנות מאסר שלה: "שוטרים יפחדו למחוץ אותך. הם יעשו את זה בידיהן של אסירות!" המשטר במחנה באמת בנוי ככה שדיכוי, הפחדה והפיכת בן האדם לעבד אילם נעשים בידי האסירות, שממלאות את מקומותיהן של מנהלות הצוותים וראשי הקבוצות ומקבלות פקודות ממנהלי המחנה.

לשמירה על המשמעת והציות קיים מענה רחב במערכת של עונשים לא פורמליים: "לשבת בלוקאלקה עד כיבוי אורות" (איסור כניסה למגורים – סתיו, חורף, לא משנה. בצוות 2, צוות פנסיונרים ונכים, יש אישה שאחרי שישבה ככה יום שלם, קיבלה כוויית קור כך שנאלצו לקטוע לה רגל ואצבעות בידיים), "לסגור היגיינה" (איסור על רחצה והליכה לשירותים) "לסגור אוכל" (איסור על אכילת אוכל משלך ועל שתיה). מצחיק ומפחיד כאשר אישה מבוגרת בת ארבעים אומרת: "אז היום קיבלנו עונש. מעניין אם מחר נקבל גם?". היא לא יכולה לצאת מהמחלקה להשתין, לא להוציא סוכריה מהתיק. אסור.

חולמת רק על שינה ושלוק תא, מותשת, מדוכדכת, מלוכלכת, האסירה הופכת לחומר גמיש בידי הנהלה, שמסתכלת עלינו רק כעל כוח עבודה חינמי. כך ביוני 2013 המשכורת שלי הייתה 29 (עשרים ותשעה!) רובל [כ3 שקלים, הערת המתרגם]. וזה בזמן שהצוות שלנו תפר 150 מדי משטרה ביום. לאן הולך הכסף שמקבלים עבורם?

המחנה קיבל כמה פעמים כספים להחלפה מלאה של הציוד. אבל ההנהלה רק צבעה מחדש את הציוד הישן בידיהן של האסירות. אנחנו תופרות על ציוד מיושן מכל הבחינות. לפי חוק התעסוקה, במקרה של חוסר התאמה של רמת הציוד לסטנדרטים תעשייתיים עכשוויים יש להוריד את יעד התוצר ביחס ליעדים הקיימים בענף. אך בפועל היעדים רק עולים. בקפיצות ובפתאומיות. “תראי להם שאת יכולה לתת 100 חליפות, אז יעלו את הבסיס ל120!” – אומרות תופרות מנוסות. לא לתת את לא יכולה – אחרת תוענש כל הקבוצה, כל הבריגדה. תוענש, לדוגמה, בעמידה קולקטיבית שעות רבת במסדר. ללא זכות ללכת לשירותים. ללא זכות לקחת שלוק של מים.

pic_304d1612b2a176f8bc9e1ad1cf084d98

מחנה העונשין מורדוביה

לפני שבועיים יעד הייצור לכל הבריגדות במחנה הוקפץ בפתאומיות ב-50 יחידות. אם עד אז הבסיס היה 100 חליפות ביום, עכשיו הוא עלה ל150 חליפות משטרה. לפי חוק התעסוקה חייבים ליידע את העובדים בדבר עליית היעד לא יאוחר מחודשיים מראש. במ. ע. 14 אנחנו פשוט קמות בוקר אחד עם יעד חדש, רק בגלל שככה התחשק להנהלת "סדנאות היזע" שלנו (ככה קוראות למחנה שלנו האסירות). כמות האנשים בבריגדה קטנה (משתחררות או עוברות) אך היעד גדל – זה אומר שמי שנשארת צריכה לעבוד יותר ויותר. טכנאים אומרים שאין חלקי חילוף לתיקון הציוד ולא יהיו: “אין חלקים! מתי יהיו? מה את לא חיה ברוסיה שאת שואלת שאלות כאלה?” בחודשים הראשונים באזור תעשייה אני כמעט השתלטתי על מקצוע של טכנאי. בלית ברירה ובכוחות עצמי. הייתי מתנפלת על המכונה עם מברג ביד בתקווה נואשת לתקן אותה. ידיים פגועות ממחטים ושריטות, דם נמרח על השולחן אבל את בכל זאת מנסה לתפור. בגלל שאת חלק מפס ייצור את חייבת לעמוד ביעד ייחד עם תופרות מנוסות. והמכונה המקוללת מתקלקלת ומתקלקלת. בגלל שאת חדשה, בתנאי מחסור בציוד איכותי את מקבלת את המכונה הכי חסרת תועלת בכל הפס. והנה מכונה שוב נשברת – ואת שוב רצה לחפש טכנאי (שאי אפשר למצוא אותו). וכולן צועקות עליך, דוחקות בך, כי את מפרה יעד. קורס לימוד תפירה במחנה לא קיים. חדשות ישר מושבות על המכונה ומקבלות מהלך.

“אם לא היית טולוקוניקובה מזמן היו דופקים אותך" – אומרות אסירות המקורבות להנהלה. אכן, אחרות מקבלות מכות בגלל אי עמידה ביעד היצור. בכליות, בפנים. מרביצות האסירות בעצמן ואף מקרה של מכות במחנה הנשים לא קורה בלי הסכמה ובלא ידיעה של ההנהלה. לפני שנה, לפני הגעתי, בקבוצה 3 הוכתה למוות צוענייה (קבוצה 3 – היא קבוצת לחץ, מעבירים לשם את אלו שצריכות לקבל מכות על בסיס יומי). היא נפטרה במרפאת מ. ע. 14. ההנהלה הצליחה להסתיר את העובדה שמתה ממכות: כסיבת המוות הם רשמו אירוע מוחי. בקבוצה אחרת תופרות חדשות שלא עמדו בקצב היו מפשיטים ומכריחים אותן לתפור ערומות. אף אחת לא מעזה לפנות להנהלה עם תלונה, משום שההנהלה רק תחייך ותשחרר את המתלוננת חזרה לקבוצה, שם כבר "המלשינה" תקבל מכות בפקודת אותה ההנהלה. למנהלי המושבה מאוד נוח מצב של התעללות מבוקרת נגד "החדשות" מצד "הוותיקות" כי השיטה מכניעה את האסירות בצורה טוטלית למשטר של חוסר זכויות.

באזור התעשייה שוררת אווירת עצבים מאיימת. אסירות חסרות שינה ומעונות ברדיפה אין סופית אחרי יעד יצור חסר אנושיות, כל רגע מוכנות להתמוטט בעצבים, לצרוח בקול, להרביץ בגלל סיבה זעומה. לאחרונה לבחורה ממש צעירה פתחו את הראש עם המספריים בגלל שהיא לא מסרה מכנסיים בזמן. מישהי אחרת ניסתה לחתוך לעצמה את הבטן. עצרו אותה.

מי שהייתה במ. ע. 14 ב2010, בשנת השרפות והעשן, מספרת שבזמן שהשרפה התקרבה אל חומות המושבה, אסירות המשיכו לצאת לאזור תעשייה ולספק את הנורמה. לא היה ניתן לראות בן אדם ממרחק שני מטרים בגלל העשן, אבל הן עטפו את הפנים במטפחות רטובות והמשיכו לתפור. בגלל מצב החירום לא הרשו להן ללכת לחדר האוכל. כמה נשים סיפרו איך שהן, גוועות מרעב, ניהלו בזמן הזה יומנים בהם ניסו לתעד זוועת המתרחש. כשהשרפות נגמרו, מחלקת הביטחון של המושבה החרימה את היומנים, כדי ששום דבר לא יצא אל העולם החופשי.

תנאי ההיגיינה האישית מסודרים במושבה בצורה כזאת שאסיר ירגיש את עצמו כחיה מלוכלכת חסרת זכויות. למרות שבקבוצות יש חדרי היגיינה, מתוך מטרה מחנכת-מענישה במושבה הוקמה "היגיינה משותפת" אחידה, זאת אומרת חדר שיכול להכיל בו זמנית כ5 נשים אשר צריכות להגיע לשם כדי לרחוץ אזורים אינטימיים מכל המושבה (כ800 נשים). להתרחץ בחדרי היגיינה בצריפים שלנו אסור לנו, הרי זה יהיה נוח מדי. ב"היגיינה המשותפת" תמיד עמוס ובנות עם גיגיות מנסות כמה שיותר מהר לרחוץ את "המפרנסת שלהן" (ככה אומרים במורדוביה) כשהן יושבות אחת על ראשה של השנייה. יש לנו זכות לרחוץ את השיער פעם בשבוע אך גם היום שבו מתקלחות יחד בשבוע כל הזמן מתבטל. הסיבה – משאבה שמתקלקלת או ביוב סתום. לעתים שבועיים או שלוש ברצף הקבוצה לא יכלה להתקלח.

כשהביוב נסתם מחדרי היגיינה זורם במרץ שתן ועפות אשכולות של תשואה. אנחנו למדנו לפתוח את הסתימות בעצמנו אבל זה לא מחזיק הרבה זמן – הצינורות נסתמים שוב. ציוד לפתיחת סתימות אינו קיים במושבה. כביסה פעם בשבוע. המכבסה נראת כמו חדר קטן עם 3 ברזים, מתוכם בזרם חלש זורמים מים קרים.

כנראה מתוך אותן מטרות חינוכיות לאסירות תמיד נותנים לחם ישן קשה, חלב מהול במים, רק דגנים ישנים מקולקלים ורק תפוחי אדמה רקובים. בקיץ הזה הביאו למושבה בסיטונאות שקי תפוחי אדמה שחורים ודביקים מריקבון. בהם האכילו אותנו.

על הפרות תנאי מחיה ועבודה במ. ע.14 אפשר לדבר ללא סוף. אך הטענה המרכזית שלי כלפי המושבה נמצאת ברובד אחר. טענתי היא שהנהלת המושבה בצורה אלימה ביותר מונעת מכל תלונה או פניה הקשורה למ. ע.14 לצאת מכותלי המקום. הטענה המרכזית שלי היא להנהלה שמכריחה אנשים לשתוק. הם משתמשים באמצעים הכי נמוכים ולא הוגנים. זה המקור של כל הבעיות האחרות – יעד היצור המופרז, יום עבודה של 16 שעות וכו… ההנהלה מרגישה חסינה ומדכאת את האסירות יותר ויותר.אני לא יכלתי להבין את הסיבות שבגללן כולן שותקות עד שלא נתקלתי בערמה של המכשולים שנופלת על אסירה שבוחרת להתלונן. תלונות לא יוצאות מהמושבה. האפשרות היחידה – לפנות עם תלונה דרך קרובי משפחה או עורך דין. ההנהלה הקטנונית-נוקמנית מצידה משתמשת בכל המנגנונים של לחץ על האסיר כדי שהוא יבין: מהתלונות לא יהיה יותר טוב לאף אחד, יהיה רק יותר גרוע. משמשים בשיטת העונש הקולקטיבי – התלוננת שאין מים חמים? – הם ינתקו את המים בכלל.

במאי 2013 עורך הדין שלי דמיטריי דינזא פנה לפרקליטות עם תלונה על התנאים במ. ע. 14. סגן מנהל המחנה תת אלוף קופריאנוב מיד השליט על המושבה תנאים לגמרי בלתי נסבלים. חיפוש אחרי חיפוש, מפל של דוחות על מכריי, החרמת הבגדים החמים ואיום בהחרמת הנעליים החמות. במפעל נוקמים במתן משימות מורכבות, הגדלת היעד ויצירת בלאי מכוון. מפקדת של קבוצה מקבילה, יד ימינו של קופריאנוב, בגלוי הסיתה את האסירות לקלקל את התוצרת שאני הייתי אחראית עליה, כדי שתהיה סיבה לשלוח אותי לבידוד בגלל השחתת "רכוש המדינה". אותה המפקדת פקדה על האסירות של הקבוצה ליזום קטטה איתי.

אפשר להתגבר על הכל. על הכל, כשזה נוגע רק לך. אבל שיטת החינוך הקולקטיבית של המושבה – משמעותה שונה. ביחד איתך סובלת כל הקבוצה שלך, כל המושבה. והכי כואב – האנשים שהספיקו להפוך ליקרים לך. מאחת החברות שלי נלקחה זכות לשחרור מוקדם שהיא חיכתה לה שבע שנים, תוך הקפדה על תפוקת יתר במתפרה. היא קיבלה נזיפה על זה שהיא שתתה איתי תה. באותו היום תת אלוף קופריאנוב העביר אותה לקבוצה אחרת. מכרה טובה אחרת, אישה מאוד אינטליגנטית, הועברה לקבוצת לחץ כדי שתקבל מכות יומיומיות בגלל שהיא קראה ביחד איתי מסמך של משרד המשפטים ששמו "נהלי הסדר הפנימיים של מוסדות העונשין". על כל אלה שהיו במגע איתי הוגשו דוחות. היה לי כואב בגלל שאנשים שקרובים אלי סובלים. תת אלוף קופריאנוב אמר לי בגיחוך: “בטח כבר לא נשארו לך חברים בכלל!” והסביר שכל מה שקורה – זה בגלל התלונה של עורך דין דינזא.

עכשיו אני מבינה שהייתי צריכה להכריז על שביתת רעב עוד במאי, עדיין באותה סיטואציה, אבל כשראיתי את הלחץ שהופעל נגד אסירות אחרות עצרתי את התהליך של תלונות כנגד המושבה.

לפני 3 שבועות, ב30 לאוגוסט, פניתי לתת אלוף קופריאנוב בבקשה להבטיח לאסירות בקבוצה שאני עובדת בה 8 שעות שינה. דובר על קיצור יום עבודה מ16 ל12 שעות. “טוב, אז מיום שני הקבוצה תעבוד אפילו 8 שעות", – הוא השיב. אני יודעת – זו שוב מלכודת, ב8 שעות פיזית אי אפשר להספיק לעמוד בדרישות המופרזות. כיוצא בזאת הקבוצה לא תעמוד בדרישות ותוענש. “ואם הן ידעו שזה קרה בגללך, – המשיך תת אלוף, – אני בטוח שכבר לא יהיה לך רע, כי בעולם הבא כבר לא יכול להיות רע". התת-אלוף עשה פאוזה. “ועוד משהו -אף פעם אל תבקשי בשביל כולן. תבקשי רק בשביל עצמך. אני הרבה שנים עובד במחנות ותמיד כשמישהו בא עלי לבקשות עבור אחרים הוא יוצא היישר מהחדר שלי לבידוד. ואת הראשונה שזה לא קורה לה".

בשבועות הבאים בקבוצה ובמתפרה נוצרה אווירה בלתי נסבלת. אסירות המקורבות להנהלה החלו להסית את הקבוצה לנקום בי: “אסרו עליכן לשתות תה ולאכול אוכל משלכן, אסרו הפסקות שירותים, אסרו עישון לשבוע. ואתן תמיד תישארו בעונש כל עוד לא תתחילו להתנהג עם חדשות אחרות, במיוחד עם טולוקוניקובה – כמו שהתנהגו אליכן הוותיקות בזמנו. הכו אתכן? הכו. קרעו לכן את הפה? קרעו. אז תכניסו גם להן. לא יקרה לכן כלום בגלל זה.”

פעם אחר פעם בעזרת פרובוקציות מנסים להכניס אותי לקונפליקט ולקטטה, אבל איזו סיבה יש לי להיות בקונפליקט עם מי שאין לה רצון משל עצמה והיא מונעת על ידי ההנהלה?

אסירות מורדוביה מפחדות מהצל של עצמן. הן מאוימות לגמרי. ואם רק אתמול הן נפתחו בפני וביקשו – “תעשי לפחות משהו עם יום העבודה של 16 השעות!”, אז אחרי שהופעל עליהן לחץ מצד ההנהלה, כולן מפחדות אפילו לדבר איתי.

אני פניתי להנהלה עם הצעה ליישב את הקונפליקט ולפתור אותי מהלחץ המלאכותי מצד האסירות הנשלטות על-ידי ההנהלה, אשר נוצר בידי ההנהלה ואת המושבה לפתור מעמל העבדים, בכך שיקוצר יום העבודה ויעד היצור שנשים נדרשות לספק יותאם לחוק העבודה. אך כתגובה הלחץ רק גבר. בגלל זה, מה23 בספטמבר אני מכריזה על שביתת רעב ומסרבת להשתתף בעמל העבדים במחנה עד שההנהלה לא תתחיל לקיים את החוקים ולהתייחס אל הנשים האסירות לא כאל בהמות לצרכי תעשיית התפירה הנמצאות מחוץ לשדה החוק, אלא כאל בני אדם.

נדיז'דה טולוקוניקובה

מקור – http://lenta.ru/articles/2013/09/23/tolokonnikova/

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “מכתב של נדז'דה טולוקוניקובה (מואשמת בפרשת פוסי ריוט) ממחנה העונשין מורדוביה

  1. אנחנו צועדים למצב זה! שופטת לוקחת שוחד מחסלת מפעל עם למעלה מ1000 מקומות עבודה ולא עוצרים ולא חוקרים את השופטת?אנחנו עלי התאנה של השחיתות…אנחנו שותקים כשהעוול נעשה, השופטת ורדה אלשיך השנויה במחלוקת שקובעת גורלות של רבים מהעסקים מי לשבט ומי לחסד – רק לאחרונה נתפסה מזייפת פרוטוקול של משפט שנעשה בפניה על מנת לחסל עו"ד, ואנחנו שתקנו. שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן בעליו של משרד עורכי הדין מהגדולים במדינה – שעורכי דינו מופיעים ויופיעו לפני השופטת אלשיך, זה אותו נאמן שאיים על עורך הדין שהתלונן על הזיוף, ולא פיטר אותה – פרשת הרפז, בדיחה ליד מערך זיוף המשפט בפני אלשיך.
    אנחנו שתקנו כשורדה אלשיך VARDA ALSHECH הובילה לסגירת פיקנטי, בשמם של בעלי ההון, יצרני המזון ורשתות השיווק שהקימו קרטל לחיסולה של פיקנטי, כאשר בראש הובילה אסם, שחששה כי חטיף הבוטנים, והבסלי של פיקנטי עומדים לעשות מהפך ולנצח עסקית את הבמבה והביסלי של אסם.
    אנחנו שתקנו כשהשופטת ורדה אלשיך VARDA ALSHECH הודתה שקיבלה תדרוך מחוץ לדיון שמקורו בהאזנת סתר לא חוקית וסירבה לומר איך הגיע אליה אותו מידע מהאזנת הסתר. את התמורה שאנו יודעים קיבלה משפחת אלשיך בהמשך וכיום בעלה יוסף בן ה-77 שנים דירקטור באסם.
    אנחנו שתקנו, ובעקבות נפילת פיקנטי – יצרני המזון העלו את מחירי המזון – ואנחנו שותקים ומשלמים את המחיר כ24000₪ לשנה יותר על מזון, פי שניים מהעולם בגלל מעשיה של השופטת השנויה במחלוקת ורדה אלשיך VARDA ALSHECH .
    אנחנו שתקנו כשאלשיך במודע גרמה להרס פיקנטי ולמעלה מ-1000 עובדי פיקנטי פוטרו ואנחנו המשכנו לשתוק והיום כולנו משלמים מחיר כבד מאוד! ובגללה יותר ויותר משפחות נכנסות למעגל העוני. אנחנו שתקנו שאלשיך מחקה סכומי עתק מהפנסיה שלנו ללא הסבר ומסכנת את קיומנו בכבוד כאשר בעלה אוסף את הכסף ולאחרונה בגיל 77 מונה לדירקטור באסם!.
    אנחנו עלי התאנה של השיטה, חובה לקרוא את שירו של נימלר:
    שיר מחאה ידוע של נימלר כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם הינו:

    "לא הרמתי את קולי
    בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
    אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
    ואז הם לקחו את היהודים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
    ואז הם לקחו את חברי האגודים המקצועיים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר אגוד מקצועי,
    ואז הם לקחו את הקתולים,
    ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
    ואז הם לקחו אותי,
    אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."
    אצטט את דברי אוטו קוונגל – דמותו הספרותית של אוטו המפל כפי שהונצחה בספרו המדהים של הנס פאלאדה “לבד בברלין” “לא, את זה לא תבין. לא משנה אם אחד נלחם או עשרת אלפים, כאשר האחד מבין שעליו להילחם, הוא נלחם, בין אם יש לוחמים נוספים לצדו ובין אם לאו. אני הייתי חייב להילחם והייתי ממשיך ועושה זאת.”

  2. פינגבק: קומוניזם סמכותני ומחנה העונשין מורדוביה | אחדות - الوحدة

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s