רוח ללא תקנון: כמה מילים בעקבות יממה בקיבוץ סמר / יוליה כסלו

כמה מילים בעקבות יממה בקיבוץ סמר

***

חברי קיבוץ סמר מסרבים בנימוס להגדרות אידאולוגיות. הם לא עוסקים הרבה בתיאוריה ולא מעודכנים יותר מידי בהתפתחויות אחרונות בשיח אקטיביסטי. מבחינתם "קומוניזם" זה עדיין משהו שקשור לסטלין ו"אנרכיזם" זה משהו שפעם אמרו עליהם, כשהם החליטו לצאת נגד העולם הקיבוצי ולמרוד בעקרונות הקולקטיביסטיים המוכרים.

הם לא שואלים את עצמם יותר מדי איך זה עובד והמקסימום שהם יכולים לומר הוא שהם מתנהלים בצורה כאוטית. יש לציין שהם גם לא אוהבים כשמדברים עליהם ברבים, "אתם", "הם" – כל אחד הוא משהו אחר, אין כאן שורות לאחד.

בסמר כל אחד נותן לפי היכולת ומקבל לפי צרכיו, כאשר הערך העליון הוא חירות הפרט. שתי קצוות  אלה שנראות לרבים בלתי ניתנות לחיבור, מתקיימות באותו מרחב אנושי בהצלחה לא מבוטלת מאז הקמתו של הקיבוץ ב-1976. חברי סמר בסך הכל חיפשו  דרך התנהלות אופטימלית שתאפשר לכל אחד לנשום חופשי מבלי לפגוע באינטרס הכלל וככה, בספונטניות, הגיעו למעשה לשיטה אנרכו-קומוניסטית. אפשר לומר שדוגמת סמר מחזירה את השם הטוב לשני המושגים הנרדפים ביותר בימינו: “אנרכיזם" ו"קומוניזם" – ובנוסף גורמת למחשבה מחודשת על המושג "כאוס".

***

בכל ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית היו שני קיבוצים בלבד שהוקמו על ידי בני קיבוצים, הילדים הסוררים שהחליטו לעשות את זה אחרת – קיבוץ כרם שלום וקיבוץ סמר. המוטיבציה המרכזית של מקימי סמר, באותו הזמן צעירים ונועזים בני 19-20, הייתה לומר: כן לקיבוץ, לא לסמכותנות.

בסמר אין תקנון, יש רוח ועיקרון בסיסי אחד – לא לפגוע באחרים. אין ישיבות ואין מועצות, כשמתעוררת בעיה מסוימת עושים אספה כללית ומחליטים החלטה באמצעות דמוקרטיה ישירה. יש מספר מצומצם של ועדות חיוניות כמו מזכירות, ועדת משק, ועדת דיור, ועדת קליטה שעוזרות לתפקוד בסיסי ותיאום בקהילה

כל הרכוש הוא משותף, לכל אחד כרטיס אשראי של הקיבוץ וכל אחד יכול להוציא כמה שהוא צריך (בסמר בוחרים במקרה הזה להשתמש במילה "צריך" ולא "רוצה").

אולי הדבר הקשה ביותר לעיכול עבור האדם האורבני זה "לקבל לפי צרכיו" – הרי לכל אחד יש  צרכים שונים, וברור שיהיו פערים מאחת לשני. מסתבר שגם בסמר יש לאנשים צרכים שונים וגם שם יש פערים. בחדר אוכל תלוי דף עם גרף הוצאות אישיות שהקו שלו מזנק בפתאומיות כאשר הוא מגיע לאותו 1%. מה שבולט לעין זה שהפער בין מי שצריך יותר למי שצריך פחות מסתכם בפי 10 בשני הקצבות (כאחוז אחד מכל צד), כאשר באמצע הפער הוא כ1:4. לא שהפער הזה לא מטריד חברים אחרים, אבל  בסמר מעדיפים לא לבחור בכלים כוחניים נגד אותם "בזבזנים" (יותר מאדם אחד אמר לנו עליהם "מה לעשות, לאנשים האלה יש בעיה, צריך לעזור להם"). יש מי שאומר: "השיטה דפוקה", אך הרוב בכל זאת מעדיפים להמשיך לחפש דרכים יצירתיות לטפל בבעיה. מעניין שבמזכירות ניתן לראות את גרף ההוצאות עם השמות, אך איש לא ניגש לבדוק מה הם.

כבוד הפרט במקרה הזה מאזן את טובת הכלל, מצד אחד, ומצד שני, עיקרון השיתופיות, שפוטר אנשים מהצורך בצבירת רכוש, עוזר להם להישאר שפויים יחסית, שומר אותם מחוץ לגבולות האובססיה ומאזן את ה"אינדיבידואליזם" הדורסני המוכר לכולנו והכל כך מאוס.

למען הצדק יש להוסיף שלא כל אחד יכול להתקבל לקיבוץ סמר, יש סלקציה בכניסה, מי שלא באמת בנוי לחיים משותפים ושיתופיים לא עובר וגם זה בוודאי עוזר לשמור על האיזון.

האווירה בקיבוץ נינוחה, האנשים נחמדים, אך אין חיי קהילה הדוקים מדי. אין התלהבות מטקסים. אף אחד לא מתערב לאף אחד לא בענייני אמונות ולא בדעות פוליטיות.

כמו כן, אין כאן הרבה עניין בהפצת הבשורה בשם הצלת העולם. אפשר לראות באכזבה מסוימת את חוסר העניין של אנשי סמר במה שקורה מחוץ לגבולות הקיבוץ. יש להניח שהם יקבלו זאת בהשלמה – כשצריכים לתחזק יחסים תקינים בקהילה של יותר מ-150 איש ואישה מבלי להסתמך על כללים וחוקים, לא נשאר הרבה פנאי לתהות על מה חושבים עליך אחרים.

אז השיטה היא לא מושלמת, וטוב שכך, לדעת אנשי סמר.

דרושה כאן השקעה משמעותית של תשומת לב, גמישות ויצירתיות. זה המחיר שמשלמים תושבי סמר על מעורבות פעילה בחייהם, בכל התחומים. אך מי שבוחר להיות בעצמו הגיבור הראשי של סיפור חייו במקום לצפות בסיפורים של אחרים על גבי מסך טלוויזיה, יהיה מוכן לשלם, ושיעלה כמה שיעלה.

השאלה שנשארת פתוחה היא – האם ואיך ניתן בכל זאת להעביר את הדרך לדורות הבאים מבלי לקבע אותה בצורת משנה אידאולוגית סדורה? האם ילדי סמר שגדלו ונסעו לראות את העולם יחזרו וימשיכו לגדל את מה שנטעו הוריהם? האם צעירים שנקלטים בקיבוץ ומקימים בו משפחות חדשות ישמרו על הגחלת לאורך זמן?

נקווה שכן. ואולם רק הזמן יספר, שכן אחד הדברים היפים ביותר בסמר הוא היעדרן המוחלט של דוגמות ואמיתות מוחלטות כלשהן, רוח חופשית בועטת שבלתי אפשרי לחזות לאן מועדות פניה.

יוליה כסלו