בתי סוהר: אוניברסיטאות של פשע / קרופוטקין

prison-cell-630x400
בדומה לאלכסנדר ברקמן, פיטר קרופוטקין כתב על הקשר של בתי הסוהר לפשע בשל "חוויה" ממקור ראשון. בתור פעיל צעיר בתנועה העממית שכונתה "נרודניקים" (народники, Narodniki = עממיים), הוא נעצר בסנט פטרסבורג בשנת 1874 והוחזק במשך שנתיים במבצר פטרופבלובסקיה בזמן שהוא המתין למשפטו. הוא הצליח לבצע בריחה נועזת מבית החולים של הכלא וברח למערב אירופה, שם הוא חי בגלות עד למהפכה הרוסית (1917). הוא נעצר שוב בשנת 1883, הפעם בצרפת, במהלך היסטריה אנטי-אנרכיסטית, ושהה במשך שלושה שנים בבית סוהר בקלארוו (Clairvaux). כתביו המוקדמים על פנולוגיה נאספו בספרו "In French and Russian Prisons" (1887), והוא מספר בבהירות על שנותיו בכלא ב"Memoirs of a Revolutionist", שפורסם בשנת 1899.

*נקרא בפני האגודה הבריטית הרפואית (British Medical Association)*

————

אם נשים בצד את השאלה הגדולה של "פשע ועונש", שמעסיקה כל כך הרבה סוציולוגים ועורכי דין בולטים, אמקד את הערותיי על השאלה: "האם בתי סוהר עונים על תכליתם, שהיא שהפחתת המקרים של פעולות אנטי-חברתיות?"

כל אדם לא משוחד שמחזיק בידע על בתי סוהר יענה על שאלה זו ב"לא". אדרבה, מחקר רציני על הנושא יביא את כולם למסקנה שבתי סוהר – גרועים כטובים – הם מקומות רבייה של פשיעה; שהם גורמים לביצוע פשעים אנטי-חברתיים, יותר ויותר גרועים; שהם בתי הספר, האוניברסיטאות, של מה שמוכר כפשע.

כמובן, איני מתכוון לכך שכל אדם שהיה בכלא יחזור לזה. אלפי אנשים נשלחים לכלא מדי שנה – רק במקרה. אני טוען שההשפעה של כמה שנים בכלא – מעצם היות המקום כלא – היא להגביר את הפגמים שהובילו לכך שהאינדיווידואל מלכתחילה הגיע לבית המשפט. הגורמים הללו, אהבה לסיכון, סלידה מעבודה רגילה (ברוב המקרים יש מחסור עצום בידע במסחר), תיעוב אי הצדק והצביעות בחברה, הרצון באנרגיה פיזית, וחוסר הרצון – כל הסיבות האלו יחמירו במאסר בכלא.

לפני 25 שנים, כשפיתחתי את הרעיון הזה בספר, שכרגע אזל (In Russian and French Prisons) , תמכתי בו ע"י בחינה של העובדות שנתגלו בצרפת בחקירה בנוגע לכמות הפשיעה החוזרת (récidivistes). התוצאה של החקירה הזו היא ששתי חמישיות עד חצי מכל המובאים בפני בתי המשפט, ושתי חמישיות מן המובאים בפני בתי המשפט של המשטרה (Tribunal de police) כבר הוחזקו בבית הסוהר פעם או פעמיים. אך לפי מייקל דוויט (Michael Davitt), תשעים וחמישה אחוזים מאלו שמוחזקים בעבודות פרך, קיבלו בעבר חינוך בכלא.

הרהור קצר יראה שהדברים לא יכולים להיות אחרת. לכלא יש, ובהכרח יהיה לו, השפעה משפילה על האסירים. קחו אדם שנכנס כרגע לבית הסוהר. ברגע שהוא נכנס למבנה הכלא, הוא אינו אדם יותר; הוא "מספר כזה וכזה". אין לו יותר רצון משלו. הם מלבישים אותו בלבוש מטופש כדי להדגיש את הביזוי. הם שוללים ממנו כל אפשרות למגע עם אלו שהוא התחבר אליהם ובכך מונעים ממנו את הפעולה היחידה שיכולה ליצור השפעה טובה עליו.

ואז הוא נשלח לעבוד, אבל לא לעבודה שיכולה לעזור לו להשתפר מוסרית. עבודות כלא הם כלי לנקמה. מה האסירים חושבים על האינטליגנציה של "עמודי התווך של החברה", שמתיימרים "לתקן" את האסירים בעזרת כזה עונש?

בבתי הכלא הצרפתיים, האסירים מקבלים עבודות יעילות ובתשלום. אך גם התשלום הזה הוא נמוך ביותר, ולפי רשויות הכלא, לא ניתן לשלם אותו בדרכים אחרות. עבודת כלא, הם אומרים, "נחותה" מעבודת עבד. התוצאה היא שהאסיר מתחיל לשנוא את העבודה שלו, ומסיים באומרו "אנחנו לא הגנבים האמיתיים, אלא אלו שמחזיקים אותנו כאן".

מוחם של האסירים חוזר שוב ושוב על רעיון אי-הצדק של החברה שסולחת ולפעמים מכבדת לנוכלים כמו יזמי חברות רבים, אך מענישה אותו, רק כי לא היה מספיק ערמומי. וברגע שהוא מחוץ לכלא, הוא מבצע את נקמתו ע"י ביצוע עבירה חמורה יותר מזו הקודמת. נקמה מולידה נקמה.

הנקמה שהופעלה כלפיו – הוא הפעיל כלפי החברה. בכל כלא, מעצם היותו כלא, האנרגיה הפיזית של האסירים נהרסת, מושמדת. הכלא פועל על האסירים באופן יותר גרוע מחורף ארקטי. הרצון לאוויר, המונוטוניות של הקיום,  במיוחד הצורך ברשמים (impressions), לוקחים מן האסירים את כל האנרגיה, ומייצר כמיהה לממריצים (אלכוהול, קפה), שעליהם דיברה גב' אלן בצורה כל כך מדייקת בקונגרס של האגודה הבריטית הרפואית. ולבסוף, בעוד ניתן לייחס מעשים אנטי-חברתיים  לחולשה של הרצון, החינוך בבית הסוהר מיועד במדויק לחיסול כל ביטוי של הרצון.

גרוע מזה. אני ממליץ לכל רפורמטור של הכלא את ספרו של אלכסנדר ברקמן "Prison Memoirs of an Anarchist", שהוחזק במשך 14 שנים בבית סוהר אמריקאי וסיפור בכנות רבה על חווייתו. כל אדם יראה איך כל גילוי רגשות כנה חייב להיות מדוכא ע"י האסיר, אם הוא החליט לעולם לא לצאת מן הגיהינום הזה.

מה ישאר מרצונו הטוב של אדם לאחר חמישה או שישה שנים של חינוך שכזה? ולאן הוא יכול ללכת לאחר שחרורו, מלבד חזרה לאותם אנשים שחברתם הכניסה אותו לכלא מלכתחילה?  הם היחידים שיקבלו אותו כשווה להם. אך כשהוא מצטרף אליהם, הוא בהכרח יחזור לבית הסוהר תוך חודשים ספורים. וזה אכן מה שיקרה. הסוהרים יודעים זאת היטב.

לעתים אני נשאל – אילו שינויים אני מציע לבתי הסוהר; אך כמעט, כמו לפני 25 שנים, אני באמת לא רואה איך בתי סוהר יכולים להשתנות. הם מוכרחים ליפול. אני יכול לומר, כמובן: "תהיו פחות אכזריים, יותר מתחשבים במה שאתם עושים". אך הדבר יגיע לזה: "מנו פסטלוצי (פדגוג שווייצרי, Johann Heinrich Pestalozzi) כמושל בכל בית סוהר, ושישים פסטלוצי כסוהרים", שיהיה דבר אבסורדי ביותר.  אך כל הצעה פחותה מזו – לא תועיל.

אז הדבר היחיד שאני יכול לומר לכמה בכירים בעלי כוונות טובות מבתי הכלא במסצ'וסטס, שהגיעו לבקש את עצתי, הוא זה: אם אתם לא מסוגלים להביא לחיסול מערכת הכליאה, אז – לעולם אל תקבלו ילד או נער לבית הסוהר שלכם. אם אכן קיבלתם –  זוהי הריגת אדם. ואז, לאחר שלמדת מחוויותיך מהם בתי כלא, סרב להיות סוהר, ולעולם אל תפסיק לומר שהדרך היחידה להילחם בפשיעה היא ע"י מניעתו.

דיור עירוני "בריא" במחיר עלות, חינוך במשפחה ובבתי הספר – הן של הילדים והן של ההורים; למידת המסחר ע"י כל ילד וילדה; שיתוף פעולה קהילתי ומקצועי; אגודות לכל מיני עיסוקים; וחשוב מכל, פיתוח האידאליזם בקרב הנוער; הכמיהה אחר מה שמעלה את הטבע האנושי לאינטרסים גבוהים יותר. זה ישיג את מה שהעונש כלל לא מסוגל לעשות.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s