נודיזם מהפכני / אמיל ארמנד

ישנם אלו המחשיבים נודיזם כ"סוג של ספורט שבו אינדיבידואלים מתפשטים ביחד בשביל להשתזף באור השמש או בשביל לטבול בים" (ד"ר טולסו). השקפה זו יוצאת מנקודת–מבט טיפולית בלבד; ניתן להחשיב נודיזם באופן שרואים אותו הג'ימנסטים (ג'ימנוס משמעו ביוונית עירום), כפרקטיקה שמחזירה את האדם למצב שבו נמצא בגן–העדן, מצב פרימיטיבי ו"טבעי" המלא בתמימות. בניגוד לשתי תפישות אלה, ישנה אחת שלישית, זו שאנו מחזיקים בה: נודיזם, בין אם זה הקולקטיבי ובין אם זה האינדיבידואלי, הוא בין האמצעים החזקים לשחרור. בשבילנו זהו משהו שונה לגמרי מאשר תרגיל לכושר גופני או חזרה למצב הטבעי. בשבילנו, נודיזם הוא דרישה מהפכנית.

הנודיזם מהפכני מכיוון שלוש חזיתות: תמיכה נפשית, מחאה ושחרור.

תמיכה נפשית: להצדיק את היכולת לחיות בעירום, להתפשט, להסתובב בעירום, להיפגש עם נודיסטים, ללא שום דאגה אחרת בזמן שעירומים, אף לא לטמפרטורה. כל זה מאשר את הזכות המוחלטת של היחיד/ה על גופו/ה. זוהי הכרזה על אדישות כלפי מוסכמות, מסורות, מצוות דתיות שלעיתים קרובות מונעות מהאנשים להציג את גופם כפי שהם מוצאים לנכון. דרישת הנודיסטים, כנגד המוסדות הדתיים והחברתיים אשר משתמשים ומנצלים את הגוף האנושי ומכפיפים אותו לרצון השליט או הכומר (או הרב), היא אחד הביטויים העמוקים והמודעים ביותר לחירות האינדיבידואל.

מחאה: להצדיק את ההחופש להיות עירום כאקט של מחאה, מחאה כנגד דוגמות, חוקים ומסורות שמבססים היררכיה בין חלקי–גוף, חוקים הטוענים שחשיפת הפנים, הידיים, הזרועות או הגרון היא מעשה מכובד ומוסרי, מוסרי יותר לעומת חשיפת האחוריים, החזה, הבטן או אזור החלציים. זוהי מחאה כלפי חלוקה של איברי–גוף שונים לאציליים ולנחותים: האף, לדוגמה, נחשב כאצילי, והפין נחשב כנחות. זוהי מחאה כנגד כל התערבות, חוקית או מכל סוג אחר, שמכתיבה לנו ללבוש בגדים מאחר שהמעשה מרצה את האחרים. לעומת זאת, אם זהו רצונם, לנו לא אכפת כלל שהללו לא יהיו עירומים.

שחרור: שחרור מלבישת בגדים, או ליתר–דיוק, מן הכבילה שבלבישת תחפושת אשר לעולם לא תהווה דבר מלבד הסוואה לגוף, תחפושת שמחשיבה את מה שמכסה את הגוף כחשוב יותר מאשר הגוף עצמו, זה שטיפוחו הוא שחשוב. שחרור מאחד הרעיונות המרכזיים שעליהם הרעיונות של "מותר", "אסור", "טוב" ו"רע" מבוססים. שחרור מגנדרנות, שחרור מקונפרמיזם של תקן מלאכותי אשר מחזק את ההבדלים בין המעמדות.

הבה נדמיין את הקצין, את הרב, את השגריר, את האקדמאי, את הסוהר – עירומים. מה יישאר מיוקרתם, מסמכותם? השליטים יודעים זאת היטב, וזוהי אחת הסיבות אפוא לעוינותם כלפי נודיזם.

שחרור מרעיון הצניעות, שכל מהותו היא "בושה בגופך".

שחרור מהאובססיה סביב "מעשים מגונים", שכרגע נחשבים כהצגה של איברים אשר הצביעות החברתית דורשת שנכסה – חירות מהריסון והשליטה העצמית שנדרשים עקב דוגמות אלו.

נמשיך הלאה! אנו טוענים, מנקודת המבט החברתית, שהפרקטיקה של עירום משותף היא מרכיב בחברות מוצלחת יותר, הנתונה פחות לצרות–אופקים.

לא ניתן להכחיש שבשבילנו חבר/ה קרוב/ה יותר, אינטימי/ת יותר, אמין/ה יותר, הוא/יא אחד/ת שמגלה עצמו/ה בפנינו, לא–רק בלי שום אינטרסים אינטלקטואליים או מוסריים, אלא גם בלי להסתיר את גופו/ה.

מבקרי הנודיזם השמרנים, הן מהמדינה והן מהדת – מניחים שראיית עירום והמפגש הקבוע בין נודיסטים ממינים שונים מעוררים את החשק המיני. זה לא תמיד נכון. למרות זאת, בניגוד לטענות מרבית הג'ימניסטים, איננו מכחישים זאת. אך אנו מחזיקים בדעה שהעוררות המינית הבאה לידי ביטוי אצל נודיסטים היא טהורה, טבעית ואינסטינקטיבית. לא ניתן להשוותה עם ההתרגשות המלאכותית של העירום החלקי, של הבגדים החושפניים, של שלל תחבולות האיפור שבהן משתמשים הלבושים, הלבושים–למחצה או הלבושים–בקושי בסביבה אשר בה אנחנו חיים.