כשחג לאומי חופף לאסון, דעו שמדובר בפלסטין. החודש ציונים חוגגים את יום העצמאות, או אם לדייק במונח, את כיבוש האדמה הפלסטינית. מנגד, הפלסטינים מציינים את זכר גירושם של קרוב ל750 אלף פלסטינים מאדמתם וממולדתם, את זכר עקירתם והפיכתם לפליטים, והרעבתם מרגע העקירה עד עצם היום הזה. ישראל עודנה מתעלמת מהחלטת 194 של העצרת הכללית של האו"ם, הפוסקת שלפליטים יש את הזכות לשוב לאדמתם ולחיות בשלום עם שכניהם, מקרה שמדגים את התעלמותם של כוחות אימפריאליסטים מחוקים ותקנים בינלאומיים.
כוחות אימפריאליסטים חתרו להרחיב את הסמכות והנוכחות שלהם דרך הקולוניאליזציה. במקרה של פלסטין, הם המשיכו לצייד את כנופיות הטיהור האתני בכסף ובנשק כדי שאלו ימשיכו במלאכת גירוש הילידים מאדמתם בכוח הזרוע, וככל ישות שניתנה לה הסמכות ושסופק לה נשק, היא ביצעה את הטבח ואת הפשעים הנתעבים ביותר כנגד הפלסטינים, ביניהם טבח דיר יאסין, בו 360 פלסטינים נרצחו ובתיהם הוחרבו. מלבד זאת היא השתמשה בסמכות המוחלטת שלה בכדי לעקור פלסטינים ולהחליף אותם בישות סמכותנית וכובשת שבנויה להשיג מטרות פוליטיות. היא לא מסתירה את פעולותיה השערוריתיות מעיני הקהילה הבינלאומית, דבר שמדגים את זיוף האירגונים והסוכנויות להגנה על זכויות אדם שנוצרו בידי האימפריאליזם עצמו. תפקידם היה ועודנו מוגבל בהגנה על האינטרסים של כוחות האימפריאליזם הגדולים תחת פסאודו-דמוקרטיה וכיסוי של זכויות אדם.
התנועה האנרכיסטית עומדת לצד המדוכאים, ומפגינה אמפתיה ותמיכה טהורה בכל מהפכה כנגד כל צורה של דיכוי, ובמפגיע מתנגדת לקולוניאליזם, מפני שכוח כובש, ללא קשר לעוצמתו ויהירותו, לא יצליח למחוק את הכמיהה של הא.נשים לחופש ושיחרור, ולשבירת שלשלאות העבדות, אך יהיה זה מצער להשתחרר מהרוע של זרים כובשים כדי ליפול לידי העבדות הפוליטית והדתית. מהפכה לאומית תתפוגג באופן ספונטני אם אינה קשורה במהפכה חברתית אמיתית; הצלחת מהפכה לאומית בניתוק ממהפכה חברתית היא בלתי אפשרית.
כל מהפכה ששואפת להשיג עצמאות לאומית ולא רותמת אליה מהפכה חברתית, תנוצל ע"י שיכבה מסוימת שתשלוט במהפכה ותשתמש בה כדי לשרת את האינטרסים המפלגתיים שלה, כך, היא לא תהיה פועל יוצא של רצון הא.נשים ולא תגשים את משאלות המדוכאים להגיע לשיחרור, וזה מה שהופך מהפכה כזו לאחת שנוגדת את טובת הא.נשים, משמע החלפה של כוחות כובשים זרים בכוחות של רודנים לאומנים.
Unity • אחדות • الوحدة • Единство 
מה דינו של תינוק שנולד לזוג מתנחלים, האם הוא נחשב מדוכא או מדכא?
האם יש לו זכות לחיות בטריטוריה שבה הוא נולד או שצריך להשיבו למדינת מוצאו?
לדעתי כאנרכיסט, לזכויות יורידיות ומופשטות אין משמעות רבה ואין חשיבות רבה. כמו-כן, אותו אדם יכול להיות מדוכא בהקשרים מסוימים, ומדכא באחרים: העובד הנתון למרות הבוס בחברה וחוזר הביתה, ומחלק פקודות לאשתו – האם הוא מדכא או מדוכא? גם וגם.
לשאלה השנייה שלך אם אנחנו מדברים על זוג הורים המתגוררים ב'סקטור הירוק' בבגדד – שיתכבדו ויקחו את ילדם, ויחזרו לארצם. בארץ – מפעל של גירוש מצד הפלסטינים, בו יוצעדו אנשים החוצה או יעלו על סירות כמו הפליטים הסורים (או הפלסטינים ב-1948) – אינו לגיטימי לדעתי. לכל היותר ניתן היה להצדיקו עד שנות ה-1940 (וגם אז זה לא פשוט לאור המצב באירופה). הפתרון צריך להיות דה-קולוניזציה, ולא אבחנה בינארית בין "אתה בסדר" או "אתה לא בסדר", "אתה מדכא" או "אתה לא מדכא".
יש לזכור, כי חלק נכבד מן היהודים שהגיעו לארץ – הגם שהגירתם התאפשרה על גבו של העם הפלסטיני, לא באו לפי בחירה של ארץ נוחה, אלא בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה והשואה; או עקבות התגברות אנטשימיות בארצות מוצאם (למשל פולין בשנות ה-1960), או מארצות בהן שרר משטר דכאני אחר (דרום אמריקה עד שנות ה-1980). בחלק מארצות ערב הייתה כמעט קנוניה, ובוודאי מניפולציה, להביא אנשים להגר לארץ (למשל בעיראק), כך שהתמונה מורכבת גם לגבי מי שלא נולד כאן.
לכן במקום לדון באפשרות שנגורש מכאן, הבה נתמקד בעשיית מה שנכון לעשות כדי להצדיק את נוכחותנו כאן. לימוד ערבית, הכרת ההיסטוריה, תמיכה במאבקים הפלסטיניים (בהתאם לעקרונותינו) וכן הלאה.
בכל הכבוד למחבר, ולרוח הדברים אשר הינה לגמרי במקומה, יש להסתייג משתי נקודות בטור: עניין החלטה 194, ועניין אופי התמיכה האימפריאליסטית בתנועה הציונית ב-1948.
לגבי החלטה 194 של מועצת הביטחון של האו"ם: נזכור, האומות המאוחדות הן-הן שנתנו את הלגיטימציה הבינלאומית לנכבה, בכך שהחליטו על הקצאת 55% משטח פלסטין ל'מדינה יהודית'. כיצד יכולה הייתה לקום 'מדינה יהודית' בחבל-ארץ בו כמחצית האוכלוסיה היא ערבית, ורק שיעור קטן מן השטח נמצא בשליטה יהודית (רוב הקרקע שלא הייתה ציבורית/ממשלתית הייתה בידי הפלסטינים כמובן)? התשובה היא מדינת אפרטהייד דכאנית, או לחילופין – טיהור אתני. וכך היה.
החלטה 194 מבוססת על הלגיטימציה של מדינות בכלל, של המעצמות בפרט, ושל מדינת ישראל בפרט – לכן אין לקבל אותה כבסיס לגיטימציה לחתירה לשיבת הפליטים. ישנן גם סיבות נוספות לכך, כגון התניית השיבה בנכונות לחיות בשלום עם שכניהם הישראליים – אותה קל לפרש כהסכמה לקבל את הריבונות הישראלית הגם שלא זוהי הלשון, וכן דחיית השיבה למועד בו היא "אפשרית מבחינה מעשית" (practicable). ומי יחליט מתי הגיע היום הזה? לא ברור, ובמקרה הטוב מדובר בועדת הפיוס המורכבת מנציגי המעצמות.
ניתן לקרוא את נוסח ההחלטה המלא כאן; סעיף 11 עוסק בנושא הפליטים במפורש.
לגבי התמיכה האימפריאליסטית בישראל: התיאור נכון אך אינו מדויק. אכן, ישראל צוידה וחומשה בעזרה חיצונית, אך ב-1948 הייתה לה לעזר דווקא ברה"מ (וישירות, צ'כיה). ניתן לדעתי להגדיר את ברה"מ ככוח אימפריאליסטי, אך בוודאי שהדבר דורש הבהרה – בייחוד כאשר בעשורים שלאחר מכן עברה ישראל באופן מובהק לתמיכתה האימפריאליסטית של ארה"ב (עם מעבר דרך בריטניה וצרפת כתומכות עיקריות ב-1956). ב-1948 הפגינו ארה"ב, בריטניה וצרפת אהדה מסוימת, ובריטניה מנעה מן הסתם פעילות צבאית נמרצת של הליגיון הירדני, אך הן לא תמכו אקטיבית בישראל. התמיכה האקטיבית הבריטית הייתה בשנים הקודמות לכך, כאשר הממלכה המאוחדת אפשרה הגירה רחבה יחסית של מתנחלים ציונים לפלסטין, אפשרה התחמשות שלהם, השתלטות בצורות חוקיות וספק-חוקיות על אדמות וכן הלאה – בעודה מדכאת התקוממויות של האוכלוסייה המקומית ויוזמות בדרכי-שלום לכינון משטר פלסטיני עצמאי.
לאור זאת ניתן לומר, ש-1948 הייתה יוזמה עצמאית יותר של התנועה הציונית מכפי שהטור כאן מתאר. הציונים לא נשלחו לכאן, אלא באו במידה רבה ביוזמתם-הם – כאשר הם רוכבים ומשתלבים באינטרסים המעצמתיים, אך מסוגלים לפחות לזמן-מה לתמרן ביניהם. מצד שני, לולא היה המאבק הפלסטיני מדוכא על-ידי הבריטים קודם לכן, ספק רב שמדינת ישראל אכן הייתה קמה.