בוסניה והרצגובינה: כל הכוח למליאות?

נכתב על ידי מאטה קאפוביץ'* ב-22 בפברואר 2014, תורגם מאנגלית ע"י רועי זיסקינד

אחת ההתפתחויות החיוביות ביותר במחאה הבוסנית-הרצגובינית, הייתה הולדתן של אסיפות המבוססות על דמוקרטיה ישירה – אך עדיין ישנם כמה אתגרים מרכזיים שנותרו על כנם.

עברו כבר שבועיים מאז החלו ההפגנות בבוסניה והרצגובינה. סקר שנערך לאחרונה מראה כי 88% מתושבי בוסניה והרצגובינה תומכים במחאה.  ההפגנות עדיין מתקיימות, אך הן לא אלימות עכשיו, ולכן תשומת הלב התקשורתית אינה גדולה כבעבר, על אף שהן נותרו כנושא מאוד מדובר בקרב אנשי האזור. אולם, המוקד העיקרי של תנועת המחאה כיום, ככל הנראה, עבר להיות המליאות (האסיפות הכלליות), המבוססות על דמוקרטיה ישירה, שמתעוררות בכל רחבי בוסניה והרצגובינה.

המליאות

אסיפות כלליות, בצורותיהן השונות, הן אמצעי ותיק מאוד של ארגון דמוקרטי ישיר של המדוכאים בתקופות של הפגנות, מרידות, שביתות ומהפכות (כמו במהפכות 1905 ו-1917 ברוסיה, 1936 בקטלוניה או 1956 בהונגריה). הגרסאות המוקדמות של סוג כלשהו של אסיפות כלליות היו קיימות כבר באתונה העתיקה, בעוד "תיאורטיקניים אוטופיסטיים" רבים מעלים בדעתם סוג כלשהו של אסיפות כלליות בחזונם אודות החברות הדמוקרטיות הפוטנציאליות של העתיד.

הופעתן הפתאומית של המליאות בחלקים גדולים של בוסניה והרצגובינה הפתיעה את כולם. ניתן לומר כי המליאות עצמן הן ההתפתחות החיובית ביותר של המחאה עד כה. המליאה הראשונה הופיעה בטוזלה, המרכז ונקודת ההתחלה של המחאה, בה המפגינים היו המנוסחים והמאורגנים ביותר מההתחלה. לאחר מכן, מליאות החלו להופיע בערים אחרות גם כן, כשהמפגינים לוקחים את טוזלה כדוגמה שלהם.

לערים הבאות יש כיום מליאות משל עצמן: סראייבו (הבירה), טוזלה, זניצ'ה, מוסטאר, טראווניק, ברצ'קו, גוראז'דה, קונייץ, צאזין, דוניי ואקוף, פויניצה, אוראשייה ובוגוינו. נכון לעכשיו, מפגשים במליאות מתקיימים על בסיס קבוע, ובהם א/נשים דנות/ים בבעיות הפוליטיות ודורשים/ות דרישות מהממשלה (כשהנפוצות ביותר הן שינוי מדיניות ההפרטה, דרישות חברתיות שונות, נטילת פריבילגיות מהפוליטיקאים, וכו'). בנוסף, ישנם גם מאמצים מתמשכים כדי לנסות ולתאם בין כל המליאות הקיימות ברמת המדינה, על מנת לפתח דרישות אוניברסליות, ולא רק דרישות מקומיות. המליאה המשותפת הראשונה מתוכננת להתקיים בבירה, סראייבו, אליה יגיעו כל נציגי המליאות המקומיות.

זו לא הפעם הראשונה בה ישנו שימוש במילה "מליאה" באזור, במטרה לתאר "אסיפה כללית" דמוקרטית וישירה. הפעם הראשונה בה הייתה המילה בשימוש, במטרה לתאר "אסיפות כלליות" שכאלה, הייתה בתקופה של גל גדול של מחאות סטודנטיות/ים בקרואטיה בשנת 2009. המונח הזה הופיע מאוחר יותר, בשנת 2010, גם במחאות הסטודנטים/ות באוסטריה ובגרמניה (אם כי לא ברור האם ישנו איזשהו קשר ישיר לתנועת הסטודנטיות/ים בקרואטיה, או שמא מדובר בצירוף מקרים מוזר מאוד), וב-2011 במחאות הסטודנטים/ות בסלובניה ובסרביה (שם הייתה השפעה ישירה של תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית).

המפגינים/ות שמארגנות/ים את המליאות בבוסניה והרצגובינה, מודים/ות בגלוי שהן/ם משתמשים/ות בניסיון תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, ובמדריך שהם/הן כתבו במטרה להסביר איך להקים אסיפות כלליות, שנקרא בשם "ספר בישול הכיבוש". כמובן שכל המליאות הללו דומות מאוד לאסיפות הכלליות בהן חזה העולם בשנת 2011, במהלך פעילותה של "אוקיופיי וול סטריט" ובמקומות נוספים, ולכן אפשר לקשר אותם באופן עקיף ל"מסורת האוקיופיי" של השנים האחרונות. בכל מקרה, זה די ברור שניתן למצוא דפוסים נפוצים של ארגון אופקי מסביב לעולם, שכן יש לסוג כזה של ארגון שורשים עתיקים מאוד, אולם צורת ארגון זו גם רועננה בעת האחרונה.

מה יש לעשות?

בבוסניה והרצגובינה, המליאות בהחלט הוכיחו את עצמן כשיטה יעילה מאוד בארגון המפגינים וניסוח דרישותיהם. בימים האחרונים, ישנם סימני אבולוציה במליאות, כשהמבנה שלהן הופך למורכב יותר. כך, בדיוק כמו בתנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית או במהלך "אוקיופיי וול סטריט", המליאה בטוזלה ארגנה קבוצות עבודה שמטרתן להתמודד עם נושאים שונים ומיוחדים, תוך שהן מחקות את פעילות המשרדים הקיימים בקנטון טוזלה: חינוך, מדע, תרבות וספורט; פיתוח ויזמות; תכנון מרחבי והגנת הסביבה; תיאום עם עובדים, עשיית צדק וממשל, תעשייה, אנרגיה וכרייה; ענייני הפנים; בריאות; חקלאות, ניהול מים וייעור; מסחר, תיירות, תחבורה ותקשורת; עבודה ומדיניות חברתית; אוצר; בעיות של ותיקי מלחמה; בעיות משפטיות.

אך המליאות אינן נטולות חסרונות. קודם כל, הן אכן דרך יעילה לארגן מפגינים, אך הן לא ממש מייצגות את האוכלוסייה הכללית. יש דיווחים על מליאות בבוסניה והרצגובינה שבהן ישנה נוכחות של יותר מ-1,000 איש ואישה, ובמקרים רבים ישנה גם השתתפות ערה מצד האינטרנט. עם זאת, 1,000 איש ואישה במליאת סראייבו לא באמת יכולות/ים לייצג את העיר כולה, בה יש למעלה מ300,000 תושבים.  שלא לדבר על העובדה שהמליאות בדרך כלל מתיימרות לייצג לא רק עיר אחת, אלא קנטון שלם, בזמן שעבור א/נשים החיות/ים מחוץ למרכזי הקנטונים יקר מאוד להגיע למליאות, הן  מבחינה כספית והן מבחינת זמן.

כמובן שגם אם כולם/ן היו יכולות/ים להגיע, היה זה בלתי אפשרי לקיים אסיפה כללית בת עשרות אלפי א/נשים. אולם, צריך לזכור כי גם ל"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית יש הרבה מאוד פגמים, וכי היא במקרה הטוב סוג מוגבל מאוד של דמוקרטיה. על כן, עדיין יש לשאוף ליצירת דמוקרטיה ישירה שהיא כמה שיותר רחבה והשתתפותית. המליאות המאוחדות ברמת העיר או הקנטון הן דרך נפלאה ולגיטימית להתחיל להתארגן במהלך המחאה, אך הן אינן יכולות להיות הפתרון הסופי והאולטימטיבי. אפילו עכשיו יש מליאות בערים קטנות יותר (כמו צאזין, פויניצה או דוניי ואקוף), שאינן מהוות את מרכז הקנטון, ועוסקות בנושאים מקומיים יותר (ולא בפוליטיקת הקנטון כולו), אך נראה שאין תיאום קפדני בין המליאות ברמה התחתונה לאלה ברמה העליונה יותר (מה שלא בהכרח מהווה הפתעה בשלב מוקדם זה של פיתוח המליאות).

ישנן מספר סוגיות על כף המאזניים כאן. אחת היא האם המליאות יוכלו לשמור על מספרן לאחר שהמחאה תתפוגג (מה שחייב להתרחש בשלב כזה או אחר) ולאחר שהילת החדשנות שבהן תתפוגג. זו נראית כבעיה המרכזית שפקדה את תנועת הסטודנטיות/ים הקרואטית, שעם הזמן, לאחר התפוגגות המחאה, המליאות הצטמצמו ואט אט חדלו מלתפקד, במקרה אחד המליאה חדלה לתפקד רק לאחר כמה שנים מאז המחאה, אבל עדיין (אם כי יש לציין, שלפחות בחלק מהאוניברסיטות בקרואטיה, המליאות עדיין קיימות בצורה כלשהי, כאשר הן תמיד יכולות להתאסף כשנראה שזה הכרחי). העתיד של המליאות בבוסניה והרצגובינה יהיה תלוי בחלקו בהצלחתן. ניצחונות מסוימים כבר הושגו: בטוזלה, הפוליטיקאים/ות, בתגובה לדרישה של מליאת טוזלה, כבר ויתרו על חלק מהפריבילגיות שלהן/ם (הם/ן ויתרו על השכר השנתי שהן/ם מקבלים/ות לאחר שהן/ם כבר מסיימות/ים את תפקידם/ן).

ובכל זאת, קשה לצפות לנוכחות המונית במליאות לנצח. לא/נשים יש את האינטרסים האישיים שלהן/ם, וכמובן שהם/ן צריכות/ים לעבוד לפרנסתם/ן (אם הן/ם ברי/ות מזל מספיק כדי לעבוד, שכן שיעור האבטלה בבוסניה והרצגובינה עומד על כ-45%). איננו באמת יכולות/ים לצפות שמישהו/י שעובד/ת 8 שעות (או יותר) ביום, ת/ישקיע לאחר מכן כמה שעות נוספות באסיפה הכללית (אם אנחנו רוצים/ות להשיג סוג מסוים של דמוקרטיה ישירה, אנחנו מחויבות/ים כמובן לחתור ליום עבודה קצר יותר). כמו כן, זה כמעט בלתי מציאותי לצפות שכולם/ן ירצו להחליט על כל דבר כל הזמן.

עם זאת, הרעיון של דמוקרטיה ישירה הוא לא שכולן/ם תצטרכנה/יצטרכו להחליט על כל דבר כל הזמן. הנקודה היא שהדמוקרטיה הישירה צריכה לספק לכולם/ן את האפשרות והאמצעים להחליט ישירות בנושאים מסוימים (אם זה מה שהם/ן רוצות/ים לעשות). כך, בתיאוריה, אנו בהחלט יכולים/ות להצביע באופן ישיר על כל דבר, אך בפועל נעשה זאת רק מתי שאנו רוצות/ים ומתי שישנה החלטה חשובה מאוד שיש לקבל.

ב"דמוקרטיה" הייצוגית הבורגנית, זה בדרך כלל בלתי אפשרי (כשיוצאים מן הכלל, כמו שוויץ, שמקיימת הרבה משאלי עם, הם נדירים), כי כמעט כל ההחלטות (למעט משאלי עם פה ושם) מתקבלות על ידי "הנציגות/ים הנבחרים/ות", שיכולות/ים למעשה לעשות מה שהם/ן רוצות/ים בתקופת כהונתם/ן כנבחרות/ים. במערכת דמוקרטית ישירה, ההבדל יהיה טמון בעובדה שהנציגים/ות שנבחרו לא תוכלנה/יוכלו לקבל כל כך הרבה החלטות על דעת עצמן/ם (למעט בענינים קטנים, טכנים ויומיומיים), אלא תפעלנה/יפעלו על בסיס ההחלטות שיתקבלו באסיפה, ותפקידם/ן יהיה רק לבצע אותן. "נציגות/ים" אלה/ו תהיינה/יהיו דומים/ות יותר לסוג של מוציאות/ים לפועל, שיהיה ניתן לבטל את תפקידם/ן בכל עת (שוב, באמצעות אסיפות כלליות, משאלי עם, או באמצעים דמוקרטים ישירים אחרים) אם א/נשים לא תהיינה/יהיו מרוצים/ות מעבודתן/ם. כמות ההחלטות שתשארנה בפועל בידי "המוציאות/ים לפועל" (אם נהיה מרוצות/ים מהם/ן) וכמות ההחלטות שיילקחו ישירות על ידי כולן/ם – ברמה המקומית, העירונית, האזורית או הארצית – יהיה עניין של הבחירה שלנו, הנסיבות הקונקרטיות והצרכים הפוליטיים.

האם יש למסד את המליאות?

ברור מהיכן מגיעה הלגיטימציה הפוליטית של האסיפות הכלליות (המליאות). זו פשוט חבורה של א/נשים שהתקבצה לה יחדיו, באסיפות פתוחות לחלוטין שבהן כולן/ם יכולים/ות לדבר ולהצביע בתנאים זהים כדי להחליט על עניינים הקשורים בכלכלתן/ם. לפיכך, המליאות אינן מבקשות את הלגיטימיות שלהן מאף אחד – הן לוקחות אותה. כרגע, למליאות בבוסניה והרצגובינה, אין שום כוח משפטי רשמי, אך השפעתן נובעת בעיקר מהפחד של הממשלה שהתעלמות מוחלטת מדרישותיהן של המליאות עשוי להוביל שוב לסוג של מחאה אלימה, שהותירה אחריה בנייני ממשלה שרופים בכל רחבי הארץ.

עם זאת, השאלה הגדולה היא האם המליאות יכולות להתגבר על מה שהן עכשיו – גופים ארגוניים של המחאה – ולהפוך לגופים קבועים של קבלת החלטות פוליטיות. האם המליאות יוכלו להמשיך גם לאחר שהמחאה תיפסק? שאלה נוספת היא האם התפקוד העתידי הפוטנציאלי שלהן יהיה בלתי פורמלי (כפי שהוא כעת), כסוג של גוף פוליטי מקביל ובלתי רשמי המנסה לבטא את האינטרסים של ה99%, או שמא המליאות יהפכו לסוג מסוים של גופים פוליטיים רשמיים וחוקיים (מה שנראה כמופרך כרגע). רבות/ים בבוסניה והרצגובינה מתלהבים/ות מהמליאות ולוקחות/ים חלק בהן על בסיס יומי. עם זאת, נראה כי אין כל דרישה שהמליאות יוכרו באופן רשמי על ידי החוק ושיוענקו להן סמכויות ממשיות (שלא לדבר על היעדר קריאות לארגון מליאות במקומות העבודה).

למרות שזה בהחלט אפשרי לדרוש באופן מיידי וכללי את כינונה של הדמוקרטיה הישירה בבוסניה והרצגובינה (מבלי לספק פרטים על הצורה בה היא תתפקד), יהא זה טוב אם המליאות בבוסניה והרצגובינה יתפתחו יותר ברמה המקומית (מתחת לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות) וברמה הארצית (מעל לרמה של מליאות הערים/קנטונים הקיימות). אין צורך להאיץ בתהליכים בטרם עת, בזמן שהמליאות הן עדיין בגדר חידוש פוליטי, אבל אולי צריך כבר להתחיל לחשוב על ניסיון לארגן מליאות מקומיות (ברמה של קהילות מקומיות, עיריות, מחוזות וכן הלאה), ולתאם אותן עם מליאות הערים/קנטונים, וכך להחליף את מליאות הערים/קנטונים המאוחדות הקיימות כיום, שהינן פחות יציגות.

כמובן שיכול להיות שיהיה קושי בהיתכנות המליאות הקטנות הללו – זה אפשרי מאוד שלא יהיה מספיק עניין להשתתף במליאות קטנות ומקומיות יותר, כך שנראה שאין צורך לנסות לארגן מליאות שכאלה עד אשר צורך אמיתי לקיומן יגיע באופן אורגני מלמטה. הצעד הבא יהיה אז לנסות ולתאם או אפילו ליצור פדרציה של מליאות ברמת הארץ כולה, במידת האפשר. כפי שכבר הוזכר, כיום מתקיימים מאמצים בבוסניה והרצגובינה כדי לנסות ולתאם את כל המליאות שכבר קיימות בערים/קנטונים המאוחדים, וזו בהחלט התחלה טובה.

זה די ברור שלא ניתן לעשות דבר כזה בלילה אחד, ושבכל מקרה יהיה זה די מסובך. "דמוקרטיית המליאה" מהרמה המקומית עד לרמה העליונה ביותר תהיה בהחלט מורכבת למדי, כשם שמערכת הדמוקרטיה הייצוגית הקיימת היא גם מאוד מורכבת. המערכת עשויה לעבוד במספר דרכים שונות ובשילוב עם סוגים אחרים של דמוקרטיה ישירה, כמו משאלי עם ברמות שונות – מהרשויות המקומיות לארץ כולה. זה גם די ברור שאנו צריכים לצפות להרבה ניסויים שמטרתם להבין את האופן היעיל ביותר בו תהליך קבלת החלטות מסוג זה יוכל לעבוד.

אם אנו רוצות/ים שהמליאות בבוסניה והרצגובינה ישרדו, נראה כי ניסויים שכאלה הם הכרחיים. דרך להתחיל יכולה, למשל, להיות בניסיון לארגן כמה שיותר מליאות מקומיות, ככל האפשר, כדי לנסות לארגן דיונים מקומיים במספר נושאים חשובים, ולאחר מכן לנסות ולהגיע למסקנה ו/או דרישה משותפת ברמה הארצית. סוג כזה של מערכת יהיה באופן בלתי נמנע רחוק מלהיות מושלם, לפחות בהתחלה, אך בכל זאת יהיה זה הרבה יותר דמוקרטי מכל סוג של תהליכי קבלות החלטות הקיימים כיום במסגרותיה של הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית (או הפרלמנטריזם הקפיטליסטי, כפי שאלן באדיו קורא לזה).

בכל מקרה, אנחנו יכולות/ים רק לקוות שאיזשהי דרישה למיסוד המליאות (או הדמוקרטיה הישירה באופן כללי) תיכלל בדרישות העתידיות של התנועה. כמובן שיש להימנע מלהיות נאיבי/ת או אופטימי/ת מדי, אך באותה מידה יש להימנע מפסימיות מיותרת גם כן. למשל, אחד/ת מהמפגינות/ים הבולטים/ות מטוזלה אמר/ה באחד הראיונות כי היא/הוא לא מאמין/ה שהמליאות יכולות לתפקד ברמה הארצית, אך שזה עשוי להיות אפשרי בעתיד, כשתהיה טכנולוגיה ש"תאפשר לכולנו לקחת במידה שווה חלק בתהליך קבלת ההחלטות גם ברמה הארצית". עם זאת, הטכנולוגיה הזו כבר קיימת: היא נקראת האינטרנט, והיא כבר הוכיחה את חשיבותה בארגון המחאה והמליאות עד כה.

למרות שזה ברור שהאינטרנט לא יכול לתת אפשרות לכל הארץ להיות חלק מאסיפה כללית ענקית אחת (זה יהיה מגוחך בכל מקרה), הוא יכול לעזור הרבה בתיאום בין מליאות נפרדות ברמות הנמוכות יותר. עם הטכנולוגיה שיש לנו כיום, אין שום צורך לשלוח את החלטות המליאות המקומיות באמצעות דואר או שליחות/ים,  כפי שהיה ברוסיה ב-1917 או קטלוניה ב-1936. האינטרנט יכול גם לעזור לנו בקבלת החלטות דרך משאל עם. אם כבר יש מקרים של הצבעה אלקטרונית במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית הייצוגית, ואם כיום אנו יכולים/ית להעביר כספים מחשבון בנק אחד למשנהו די בבטחה באמצעות האינטרנט, למה שיהיה זה בלתי אפשרי להצביע על משאלי עם אלקטרוניים, ולתאם באופן דמוקרטי את הדרישות וההחלטות של אסיפות כלליות שונות דרך האינטרנט? למותר לציין, כי עלינו להימנע מפטישיזם טכנולוגי מיותר, אך זה מגוחך לפעול כאילו אנחנו עדיין ב-1871. אם ברצונם של כוחות אנטי-מערכתיים לנצח, עליהם/ן להיות מודרניות/ים יותר מהכוחות שכנגדם.

הטכנולוגיה כבר כאן, הבעיה היא בעיקר בשימושה על מנת להפוך את החברה שלנו לדמוקרטית יותר. כמובן שאחת הבעיות הגדולות ביותר תהיה איך להתמודד עם מי שמרוויחות/ים מהמצב הנוכחי, כלומר עם האוליגרכיה הפוליטית והקפיטליסטית. דמוקרטיה ישירה בהחלט תצא ישירות נגד האינטרסים החומריים והאישיים שלהם/ן, ואין שום ספק שההתנגדות שלהן/ם לכך תהיה גדולה (כפי שהיא כבר היום גדולה).

דמוקרטיה ישירה וקפיטליזם

ברור גם שדמוקרטיה ישירה איננה מטרה בפני עצמה. מאבק לחברה דמוקרטית יותר קשור בהכרח גם במאבק על צדק חברתי ושיוויון, כלומר, במאבק נגד הקפיטליזם. קיומה של שיטה דמוקרטית ישירה לבדה, כשהעושר, המשאבים והתקשורת עדיין בידי המעמד הקפיטליסטי וכשההגמוניה הליברלית שלהן/ם עדיין קיימת ללא פגע, לא הייתה משנה הרבה ולא הייתה אפשרית בכל מקרה. כפי שה"דמוקרטיה" שיש לנו כרגע היא מסולפת ומעוותת לצרכי התחזוקה של הסטטוס קוו, דמוקרטיה ישירה יכולה להיות מעוותת גם כן. אנו יכולים/ות לראות הצצה לכך במקרים שהתרחשו בשוויץ או בקליפורניה, מקומות בהם יש משאלי עם באופן די תכוף, אך האינטרסים של ההון עדיין מוגנים היטב, דרך בעלותן/ם על הזרם המרכזי של התקשורת, דרך משאביהם/ן העצומים שמשמשים אותן/ם ליצירת קמפיינים ציבוריים מסולפים, וכן הלאה. כך, הקולות ה"בלתי צפויים" והבלתי מתקדמים בקליפורניה החליטו להצביע נגד תיוג מוצרים מהונדסים גנטיים ב-2012 (בעזרת קמפיין נגד התיוג שיצרה חברת מונסנטו, ושהשקיעה בו כ-45 מיליון דולר), או ההצבעה נגד מגבלות השכר במשאל עם בשוויץ ב-2013 (שגם כן נגרמה בזכות קמפיין ציבורי אכזרי של ה1%).

קפיטליזם, שהוא בהגדרתו שחיתות חוקית, אינו מתיישב עם דמוקרטיה אמיתית. אחזקתה של חברה (שכביכול) אינה קפיטליסטית, כמו ניסיונות הסוציאליזם של המאה ה-20, מראה בבירור, שזה כמעט בלתי אפשרי למנוע ריכוז של כוח ללא סוג כלשהו של דמוקרטיה ישירה – בדיוק כפי שזה בלתי אפשרי לקיים חברה לא-קפיטליסטית במדינה אחת בלבד. לפיכך, מאבק למען דמוקרטיה ישירה צריך להיות מחובר בהכרח עם אנטי-קפיטליזם, ואסיפות כלליות לא צריכות להתקיים רק בעיריות, ערים וארצות – אלא בחברות ובמפעלים גם כן.

כמובן שהבעיה בבוסניה והרצגובינה היא שהמרד שם הוא כמעט ולא אנטי-קפיטליסטי בגלוי. יש שם אמנם הרבה סנטימנטים אנטי-קפיטליסטיים אורגניים ולא מודעים (למשל כשמדברות/ים על בעיית ההפרטות), אך זה עדיין רחוק מאוד מלהיות תנועה אנטי-קפיטליסטית גלויה ומודעת. ובכל זאת, אין זה אומר שהלחימה למען דמוקרטיה ישירה בבוסניה והרצגובינה היא בזבוז זמן, שכן פרקטיקות דמוקרטיות ישירות הן במהותן גם חלק ממאבק אנטי-קפיטליסטי רחב יותר.

מיותר לציין, שאי אפשר לחזות את העתיד. רק לפני שבועיים היה זה בלתי אפשרי לדמיין שאסיפות כלליות יצוצו בכל רחבי בוסניה והרצגובינה. נכון לעכשיו, זה לחלוטין לא מציאותי לצפות לכל סוג של התפתחות מהירה של תשתית פוליטית יציבה המבוססת על אסיפות כלליות; איזה סוג של דמוקרטיית מליאה (לפחות בלתי פורמלית) בבוסניה והרצגובינה. אך אין צורך להאיץ דברים. העמקת התהליך הדמוקרטי יכולה להתפתח בעיצומו של המאבק לצדק חברתי וכלכלי, בדיוק כפי שההתעקשות על פיתוחן של המליאות לא דורשת התעלמות מצורות אחרות של התארגנות (כמו איגודים מיליטנטיים, יוזמות אנטי-מערכתיות שונות -פורמליות ובלתי פורמליות, או אפילו מפלגות פוליטיות אנטי-קפיטליסטיות).

בכל מקרה, אפילו אם כל זה היה נעצר כעת בבוסניה והרצגובינה, הרבה כבר הושג. צריך לזכור ששינוי פוליטי וחברתי גדול לא יכול להתרחש ביום אחד, וכי תמורות פרוגרסיביות אמיתיות הן תמיד קשות ובעייתיות, עם המון טעויות, מעידות וכישלונות. מהפכה לא יכולה להתרחש ביום אחד, אלא היא בראש ובראשונה תהליך ארוך. זה משהו שהרבה מפגינים בבוסניה והרצגובינה עדיין צריכים להבין. בכל מקרה, השמאל הבינלאומי צריך/ה להסב את מבטה/ו אל עבר בוסניה והרצגובינה. יש דברים גדולים המתרחשים שם. דברים החשובים לא רק לאזרחי המדינה והאזור הזה, אלא גם לעולם – כהשראה טובה ולקח טוב על איך עלינו להיאבק למען עולם טוב יותר.

*מאטה קאפוביץ' הוא מרצה בכיר באוניברסיטת זאגרב שבקרואטיה, ופעיל שמאל.